Printer Friendly

כשיהודים מתים

נראה ששוב חזרנו לנורמה ההיסטורית של יהודים שנרצחים בכל יום רק מפני שהם יהודים. גם ערבים ישראלים נהרגים מטילים של אחיהם לדת, אבל גם להם מגיע למות כי הם חיים במדינה יהודית. יהודים בסיאטל נורו ואישה אחת נהרגה גם היא כי הייתה יהודייה. עשרות אלפים אירופאים אידיוטים צועדים ונושאים תמונות של נסראללה ומהללים את הזכויות של המחבלים המוסלמים להוסיף להרוג יהודים. ראש המדינה

האיראנית מבטיח שואה חדשה ומתכונן לבצעה הלכה למעשה.

ליהודים, שחשבו שהשואה סוף סוף גרמה לעולם להתעשת ושלדאוג שזה באמת לא יקרה שוב לעולם, זאת התפכחות אכזרית ומאוד לא נעימה. ממל גיבסון וקן ליווינגסטון ועד העולם המוסלמי כולו, כל כוכב הלכת שלנו מדיף צחנה של אנטישמיות תוקפנית, ונדמה

שלא נוכל לעשות הרבה כדי לשנות זאת.

בעבר, כשהיהודים חיו בגולה והיו נתונים לרדיפות הרשמיות של הכנסייה והממשלות,

הם אימצו גישה בעלת שתי פנים כלפי סבלם. פן אחד היה כמעט פטליסטי. העולם

שונא את היהודים. זאת שנאה נטולת היגיון, הצדקה או הסבר ואין כמעט דבר שהיהודים יכולים לעשות חוץ מלהשתדל לשרוד ולהצליח חרף השנאה. לאלוקים יש סיבות משלו ליחס של העולם כלפי היהודים, ואף על פי כן היהודים אינם דוחים את האל לעולם.

הפן הזה משתקף בקינות שקראנו לא מכבר בתשעה באב. הפן הזה, שתמיד היה חלק

מהלך הרוח של היהדות הדתית, קיים ואפילו משגשג בעולם היהודי של ימינו. ההבדל העיקרי, וזה הבדל חשוב, הוא שבימינו יש ליהודים מדינה וכוח צבאי כדי להשיב

מלחמה נגד אלה שמבקשים להשמיד אותנו. אך, ביסודו של דבר, עמוק בלב היהודי,

יש הכרה שיקרה אשר שיקרה, השנאה הבסיסית כלפי היהודים לא תשתנה לעולם.

זאת אקסיומה בחיינו ש"עשיו שונא ליעקב". לפיכך אין סיבה ליהודים לפשפש בלבם

ולסבול ייסורי מצפון כאילו האשמה על השנאה הזאת נגדם מוטלת עליהם. אין בעולם מספיק משאבים או אפשרויות להפריך את כל תאוריות הקשר על היהודים. זאת רק עוד

עובדה עצובה בחיי היהודים, עובדה שאנחנו חיים איתה אלפי שנים.

הפן האחר בגישה של העם היהודי כלפי סבלו נובע מהתביעה שהתורה תובעת מאתנו

להיות עם מיוחד, עם סגולה, ממלכת כהנים וגוי קדוש. נצטווינו להיות "אור לגוים",

כוח שפועל למען הטוב והמוסר.

קיבלנו את המשימה לקדם את התרבות ולספק תקווה מוסרית לזולתנו, להשפיע

על העולם כולו לטובה, ואנחנו אמורים לעשות את כל זה בזמן שיהודים מתים מדי

יום ביומו רק מפני שהם יהודים. אך זה היה תפקידנו לכל אורך ההיסטוריה האנושית.

תמיד היינו הקנרית במכרה הפחם, נייר הלקמוס שמגדיר בעולמנו טוב ורע.

העם שתמיד מרחפת עליו סכנת השמדה צריך, בדרך כזאת או אחרת, יחד עם כל זה,

להיות הכוח המניע לקידום האנושות במחשבה, בטכנולוגיה, במסחר, באמונה ובאמנות,

זה פרדוקס בלתי נתפס, ועם זאת, זה המצב וכזה היה אלפי שנים. גם כשיהודים מתים

רק מפני שהם יהודים, עדיין מוטלים על כתפיהם הנטל והחובה הקדושה להיות עם סגולה.

בעצומו של המאבק הכואב והחיוני הזה להביס את אויבינו בכוח הנשק, להשכים ולהרוג

אותם לפני שהם יהרגו אותנו, אנחנו עדיין מקבלים תזכורת לכך ששנאת העולם כלפינו איננה מקלה על המשימה האלוקית שהוטלה עלינו, המשימה להיות עם מיוחד שמבצע את

שליחות האל ומביא לעולם טוב וצדק כחלק מתפקידו הלאומי.

כולנו מצפים לימים שבהם יפסיקו יהודים למות רק בגלל שנאה עיוורת, לימים שבהם

כבר לא נצטרך להרוג. עם זאת, לדאבון הלב, הימים האלה עוד לא הגיעו. בינתיים, עלינו לדבוק בגישה הכפולה שמצד אחד אנחנו מקבלים את המציאות של השנאה נגדנו ונלחמים על קיומנו, ומצד שני אנחנו ממשיכים לשרת את האנושות כדי להביא תקווה ותכניות לעתיד טוב יותר לכולנו. ההיסטוריה היהודית מוכיחה את תקפותם של רעיונות אלה,

ולכן אל לנו להתייאש אפילו כשיהודים מתים בכל יום.