Printer Friendly
כי תבוא
בכל שנה אני נדהם ונבהל עוד יותר מתיאור ההיסטוריה היהודית כפי שהוא מופיע
בפרשת השבוע. כבר לפני 800 שנה כמעט ציין הרמב"ם כמה מופלאה ומצמררת
מידת הדיוק והבהירות בחזון שמוצג בנבואות משה כפי שהן מתועדות בפרשה זו.
בפרשת השבוע אנחנו נתקלים בתיאור מבהיל ומייאש של העתיד היהודי. מי יכול
לעמוד מול שנאה כזאת, מול רדיפות ורצח עם? מורה ציני שלי אמר פעם שההיסטוריה
היהודית היא "ספרים ודם". זאת אמירה פשטנית להחריד, אבל יש בה גרעין של אמת. אחד הגורמים החזקים לנטישת אורח החיים היהודי והדת היהודית, אם לא לנטישת היהדות
עצמה, במערב ואחר-כך במזרח אירופה במאות ה-18 וה-19 היה השנאה והרדיפות הבלתי פוסקות שסבלו היהודים מהחברה הכללית. במילים פשוטות, יהודים רבים כבר לא היו מסוגלים או מוכנים לשאת את נטל התוכחה – את העוני המחפיר ואת הקנאות האלימה שהיו מנת חלקה של יהדות אירופה. הם בחרו לעזוב בתקווה שכך יימלטו מן הגורל שחזתה התורה לעם היהודי. למרבה האירוניה, השמדת היהודים על ידי הגרמנים בשואה לא הייתה מבוססת על דת אלא על גזע ואילן יוחסין, ולכן גם היהודים שהתנצרו מצאו
את עצמם עומדים בתחנת הרכבת באושוויץ. התוכחה מצאה גם אותם.
אבל קריאה זהירה של הפרשה תאפשר לנו לאמץ גישה אופטימית ובוטחת יותר
בעתידנו. התורה מבטיחה לנו את קיומנו כעם, לאו דווקא כיחידים, אלא כעם.
כעם אנחנו נצחיים ובלתי ניתנים להשמדה. בסופו של דבר, הקב"ה לא ייטוש אותנו
ועוד נשוב אליו ולתורתו באמונה ובמעשים. שבע הפטרות הנחמה שמלוות אותנו
מהתוכחה של תשעה באב עד ליום הדין, יום הכיפורים וסוכות, כולן מבטיחות לעם
ישראל רחמי שמים וישועה. הקב"ה לא יניח שישמידו אותנו לא בגוף ולא ברוח.
"תשכח אישה עוללה... אבל אני לא אשכחך" אומר הנביא ישעיה. כל הנביאים
שלנו, החל במשה וכלה במלאכי, חוזים פיוס בין הקב"ה לעם ישראל. ההמתנה
תהיה אולי ארוכה ומורטת עצבים, אך התוצאה ודאית וברורה. זה מסר חזק לא
פחות מהנבואות האיומות ביותר בתוכחה. כמו רבי עקיבא כשראה את חורבות בית המקדש
לנגד עיניו, וידע שגם הישועה בוא תבוא, נוכל גם אנחנו לומר שאם הנבואות האיומות
התבררו כנכונות ומדויקות בכל פרט ואופן, אנחנו נוכל להיות סמוכים ובטוחים שגם
נבואות הנחמה והניצחון נכונות עד הפרט האחרון. אמונה זו של עם ישראל קיימה
אותנו בלילה הארוך של הגלות. היא מוסיפה לחזק אותנו גם עכשיו, בתוך כל החרדה
וחבלי הלידה.
