Printer Friendly
ירושלים!
בכל ההיסטוריה האנושית אין אולי עוד עיר שהתחרו עליה, שנלחמו בגללה,
שנחרבה ושנבנתה פעמים רבות כל כך כמו ירושלים. את העיר, שהחלה את דרכה
כמבצר יבוסי, לא הצליחו היהודים לכבוש מאות שנים, עד שבא לבסוף דוד המלך
והכניע אותה. הוא הפך אותה לבירת ישראל, והנביאים גד ונתן אישרו שזה אכן
המקום שהאל בחר להקים בו את מקדשו ולשכון בו, כביכול, עלי אדמות. את המקדש
הראשון החריבו הבבלים. גם העיר נחרבה, ולבסוף התיישבו בה השומרונים ושבטים
אחרים שבאו לחיות בארץ ישראל. אחרי 70 שנה של גלות בבל, שבו היהודים לארץ
בהנהגתם של עזרא וזרובבל.
השומרונים התנגדו בתוקף לניסיון לבנות מחדש את ירושלים, וגם השלטונות הפרסיים
חיבלו בבניינה בדרכים מתוחכמות. למרות זאת, בהנהגתם של עזרא ונחמיה שבו
ונבנו חומות העיר, כשיד אחת עושה במלאכת הבנייה ואחרת אוחזת בחרב. כך נבנה
גם בית המקדש השני (הגם שהפעם היה הרבה יותר צנוע) והיהודים שבו לשכון
בירושלים. בתקופת דוד המלך הייתה העיר מדרום להר הבית. בתקופת בית שני,
השתרע רוב העיר ממערבו. אך הריבונות היהודית בעיר הייתה קצרת ימים.
אלכסנדר הגדול חס על העיר ולא החריב אותה במסע הניצחון שלו במזרח התיכון, אך
היוונים שלטו בארץ ישראל, שהייתה גם מוקד המלחמות בין יורשי אלכסנדר בדרום,
בית תלמי במצרים, לבית סלבקוס בצפון, בסוריה. אחרי שהחשמונאים מרדו בהצלחה
בבית סלבקוס, חזרה ירושלים לידיים יהודיות והמקדש שופץ וטוהר. המלחמות הפנימיות
של החשמונאים הכניסו לתמונה את רומא, ובשנת 63 לפני הספירה נכבשה ירושלים על
ידי פומפיי והלגיונות הרומאיים שלו.
הרומאים לא החריבו את העיר או את המקדש, אבל האוטונומיה הלאומית היהודית
הגיעה לקצה עם מינוי אנטיפטרוס ואחר-כך בנו, הורדוס, לשליטי יהודה
וירושלים. הורדוס היה רוצח גדול אך גם בנאי גדול. הוא הפך את ירושלים לעיר
מרהיבה ואת
המקדש, שאותו שיפץ מן היסוד, לאחד מפלאי העולם העתיק. אלפי תיירים נהרו
לירושלים לחזות בהדרו וביופיו. אך לאחר שהמרד היהודי בשלטון הרומאי בשנת 70
לספירה הסתיים בתבוסה, פשטו הרומאים על ירושלים ושרפו את בית המקדש.
גם מרד מאוחר יותר, המרד נגד אדריאנוס בשנת 135 לספירה, הסתיים בכישלון,
ואז החריבו הרומאים את ירושלים עד היסוד, חרשו את הר הבית וקראו לעיר בשם
איליה קפיטולינה. כעבור דור אחד חזרו היהודים לירושלים והחלו לבנות אותה מחדש,
על אף שרוב האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל התרכזה אז בגליל.
עם נפילת האימפריה הרומית כבשה את ירושלים הכנסייה הביזנטית, ונבנו בעיר
כנסיות נוצריות רבות. רק יהודים מעטים הורשו לגור בירושלים בתקופה הביזנטית,
ולמעשה, מרכז החיים היהודים עבר מארץ ישראל לבבל. במאה השביעית הביסו
המוסלמים את הביזנטים וכבשו את ירושלים, עיר שאיננה מוזכרת בקוראן ולו פעם אחת.
המוסלמים בנו בעיר מסגדים גדולים, לרבות מסגד עומר, עם הכיפה המוזהבת, בהר הבית.
במאה ה-11 כבשו הצלבנים את ירושלים, טבחו באוכלוסייה היהודית הקטנה שהייתה
בה והפכו את המסגדים לכנסיות. במאה ה-13, בהנהגת סאלח א-דין, גורשו
הצלבנים מירושלים והיהודים הורשו להיכנס שוב לעיר, אם כי כקהילה של אזרחים
מסוג ב', במעמד של "דימי". ב-1267 הגיע רבי משה בן נחמן, הרמב"ן,
לירושלים, אך התקשה
למצוא בעיר מניין לתפילה. במאה ה-16 הגיעו רבים ממגורשי ספרד לחיות בירושלים,
אך רק במאה ה-18 בא מספר משמעותי של יהודים, ספרדים ואשכנזים, להתיישב
בירושלים.
ב-1846 כבר היו היהודים רוב בירושלים. ב-160 השנים שחלפו מאז ראתה ירושלים
שליטים רבים: טורקים עותומנים, נציבים בריטיים, מלכים ירדנים, עד שלבסוף חזרה
העיר לריבונות יהודית. כולנו מקווים שזה באמת סוף הסיפור, ורק הר הבית עוד ממתין
שתשוב אליו תכליתו המקורית, זאת שיעד לו האל. עם זה, העובדה שאנחנו מסוגלים
היום לחיות בירושלים יהודית תחת ריבונות יהודית היא בוודאי מקור לשמחה ולתקווה
בלב כולנו.
שבת שלום
ברל ויין
