Printer Friendly

טבת

חודש טבת, שמתחיל, גם אם קשה להאמין בכך, את הספירה האיטית אך העקשנית לקראת פורים ופסח, מצוין ביום צום בעשרה בו. צום עשרה בטבת מסמן את תחילתו של המצור על ירושלים, המצור שהוביל, בסופו של דבר, לחורבן המקדש ולגלות עם ישראל מארצו. עם זה, המסורת היהודית מלמדת שגם תשעה בטבת הוא יום עצוב בלוח השנה היהודי, יום שראוי היה שיהיה יום תענית בפני עצמו.

תשעה בטבת מוזכר בשולחן-ערוך בחלק אורח-חיים סימן תק"פ סעיף ב. אך הלשון שם חידתית ביותר, שכן נכתב שם שתשעה בטבת הוא יום שראוי להתענות בו אבל "לא נודע איזו היא הצרה שאירעה בו". איך אנחנו אמורים לציין יום שכבר אין לו משמעות בשבילנו? ומדוע הסתירו חז"ל, כביכול, את הצרה שאירעה בו עד שהיא כבר לא ידועה לנו? בסליחות, התפילות שאנחנו אומרים בעשרה בטבת, יש התייחסות לתשעה בטבת כיום מותו של מנהיג יהודי גדול, עזרא הסופר.
בסליחות האלה וגם בסימן הזה בשולחן-ערוך, מוזכר גם יום שמונה בטבת כיום שראוי לתענית. הסיבה שמצוינת לעצבות ביום הזה היא מפני שהוא יום השנה לכתיבת התורה ביוונית, תרגום השבעים, תרגום שנכפה על ידי תלמי מלך מצרים. אם כך, יוצא שיש לנו בחודש טבת שלושה ימים רצופים של עצב, שלושה ימים שראוי להם להיות ימי תענית שבאים בזה אחר זה. לפי הסליחות שאנחנו אומרים בעשרה בטבת, כל ימי הצום האלה התאחדו ביום תענית אחד שהוא עשרה בטבת.
אך עדיין נשאלת השאלה המטרידה והמסתורית מדוע השולחן-ערוך לא הבהיר לנו את מהות תשעה בטבת כיום מותו של עזרא הסופר? עזרא נחשב שני רק למשה רבנו בהיררכיה של מוסרי התורה לעם היהודי. חכמי התלמוד לימדו אותנו ש"ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו אלמלא קְדמוֹ משה". לפיכך לא נראה סביר שחז"ל הסתירו בכוונה שזה יום מותו של עזרא והעניקו ליום העצוב הזה אופי אלמוני. יש גם דעות שתאריך מותו של עזרא היה למעשה שמונה בטבת ולא תשעה בו. אם כך, החידה בעניין תשעה בטבת רק הולכת ומעמיקה.

חוקרי יהדות שונאים חידות, ומשום כך הוצעו תיאוריות רבות בדבר הסיבה לעצב ולמהות הצרה שהתרחשה בתשעה בטבת. על אף שאין הוכחות מוצקות שיכולות לאשש אף אחת מן התיאוריות הללו, יש תיאוריה מרתקת אחת שאני מבקש לחלוק עמכם.
לפני כמה שנים נכחתי בהרצאה של פרופסור שנאור ז' ליימן, ראש החוג ללימודי יהדות בברוקלין קולג' בניו-יורק. פרופ' ליימן היה חוקר תלמוד חשוב וזכה להכרה גם כמומחה ללימודי יהדות בכלל. הוא טען שלפי אגדות יהודיות שמופיעות שוב ושוב ומספרות על קיומים של אפיפיורים יהודים בראשית ימיה של הנצרות ולפי העובדה שהחכמים בתקופת המשנה עשו כל מאמץ ליצור הפרדה והבדלה מוחלטת בין הדת היהודית לבין הנצרות אפילו בראשיתה, ייתכן שרבנים הכניסו "חפרפרת", איש משלהם, להיררכיה של הכנסייה, שרק החלה לצמוח אז, כדי להבטיח שהנצרות תבדיל את עצמה לגמרי מהעם היהודי ומהיהדות. מטבע הדברים, הרבנים הבטיחו לאיש הזה אלמוניות, ומשימתו זכתה להצלחה גדולה, שכן הנצרות, כבר בימיה הראשונים, הפרידה את עצמה לגמרי מהיהודים ומן היהדות. שמות שונים הוצעו בעניין זהותו האמיתית של איש זה. אני זוכר שפרופ' ליימן בחר מועמד שנראה לו סביר, אך אינני זוכר עוד מי הוא היה. גיבור האלמוני זה של הרבנים ושל העם היהודי הלך לעולמו בתשעה בטבת, וזכרו מונצח, גם אם כאלמוני, בהתייחסות החידתית לתאריך זה בשולחן-ערוך.
אינני יכול לערוב לאמיתותה של תיאוריה זו, אך אין ספק שזאת הייתה הרצאה מסקרנת ומרתקת.

שבת שלום
הרב דוב ברל ויין