Printer Friendly
חשכת החורף
סוף טבת ותחילת שבט הם לרוב תקופה של חורף חסר פעילות. בישראל השנה לפחות
יש לנו בידור, אם זאת המילה הנכונה, בגלל הפעילות הפוליטית של מנהיגינו המבקשים
להבטיח את מקומם בבחירות הכלליות הקרבות. אבל אנחנו כבר מתגעגעים לאביב,
למזג אוויר חמים יותר, לשמש בהירה יותר וגם להבטחה, לתקווה ולשמחה שמביאים
איתם פורים ופסח. חודש טבת מכל את סוף חג החנוכה, אבל גם את יום הצום העצוב,
עשרה בטבת. שבט, לעומתו, מבשר על הימים הטובים יותר שמצפים לנו.
המשנה והתלמוד במסכת ראש השנה מתארים את שבט כראש השנה לפירות ולאילנות.
מאחר שחובת המעשרות חלה על פירות שגדלים כאן, בארץ ישראל (גם היום, אגב), היה צורך לקבוע ראש השנה כדי שיהיה אפשר להפריש מעשר מיבול הפירות של אותה השנה. את המעשרות ואת שאר ה"המתנות" החקלאיות שמקדשות את תנובת של ארץ ישראל
אי אפשר להעביר "לא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש". לפיכך חיוני לדעת
מתי השנה מסתיימת ומתי מתחילה שנה חדשה. זאת הסיבה העיקרית לכך שהמשנה
והתלמוד במסכת ראש השנה מספרים לנו ששבט הוא אחד מראשי השנים בלוח השנה
היהודי.
המשנה והתלמוד במסכת ראש השנה מציגים בפנינו שתי דעות, של בית שמאי ובית הלל,
בשאלה באיזה יום בשבט מתחילה השנה החדשה הזאת. בית שמאי אומרים שבאחד בשבט
מתחילה השנה החדשה בכל הנוגע למצוות שקשורות לפירות האילן "החדשים" ו"הישנים". בית הלל אומרים שה-15 בשבט הוא ראש השנה לאילנות, וכל המצוות
והמסורות הולכות לפי דעת בית הלל. ולכך ט"ו (15) בשבט הוא חג קטן וציון דרך
בחודש שבט, שבלעדיו היה עלול החודש הזה להיות שומם וקודר.
העובדה שחודש שבט קשור קשר הדוק לפירות, לאילנות ולתנובת ארץ ישראל מיד
מעניקה לו כבוד כמבשר על סוף ימות החורף ועל תחילתה של תקופה מבשרת טובות
ונעימה יותר, האביב. התלמוד מסביר את החשיבה ואת הבסיס ההלכתי לשתי הדעות
של בית שמאי ובית הלל, אך שניהם מסכימים שחודש שבט תופס את המקום המרכזי
ביציאת לוח השנה היהודי ממעמקי החורף.
בליל החורף הארוך של הגלות היהודית, המילים "חשכת החורף" קיבלו לא פעם משמעות
מילולית כשהיהודים נרדפו באכזריות על ידי אויביהם, ולכן בואו של חודש שבט סימל
תקווה מחודשת לעתיד יהודי טוב יותר ובטוח יותר. שבט מייצג נקודת מפנה בזמן, ולפיכך
גם במעשים ובתקוות. בחודש זה זכרו היהודים את ארץ ישראל, את אילנותיה,
את פירותיה ואת שדותיה.
שבט בישר ליהודים בארצות הגלות הרחוקות שעוד יגיע היום שבו ישובו הם וצאצאיהם
לנטוע עצים ולקטוף פירות בארץ ישראל. הוא הזכיר להם את תהילת העבר והאיר את
חשכת החורף של הגלות והתפוצה. המנהג להעלות פרי חדש, רצוי מארץ ישראל עצמה,
על השולחן בחודש שבט היה ביטוי לכמיהה ולאהבה לארץ, שהוסיפו להתקיים בכל שנות
הגולה מפני שנקשרו בטקס, בהלכה ובהתחייבות קדושה, שהפכו את זכר ארץ ישראל למשהו מיידי אצל היהודים, למשהו נוכח ואמיתי. התנועה הציונית נבנתה על אמונה זו,
על המרכיב הדתי ועל הזיכרון הזה. את דעיכת הציונות החילונית כמקור השראה בעולם
היהודי אפשר לקשר ישירות לנטישה המטופשת שנטשה את היהדות, את הלכותיה ואת
מנהגיה. כשאנחנו יוצאים מחשכת החורף עם בוא של חודש שבט וברכות השנה החדשה
שהוא מביא אתו, נעשה בחכמה אם נזכור את התוכן הרוחני שעומד מאחורי בואו של חודש חדש זה.
שבת שלום,
ברל ויין
רבי ברל ויין, היסטוריון יהודי, סופר ומרצה בינ"ל, מציע מגוון גדול של תקליטורים,
קלטות, די-וי-די וספרים על היסטוריה יהודית ב- www.rabbiwein.com
