Printer Friendly

חילופי עונות

בשבת הקרובה נציין את ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות ולפירות בארץ הקודש. ליום הזה יש משמעות הלכתית שנוגעת למצוות החקלאיות בתורה. אך כמו בכל ענייני ההלכות והמצוות, גם מהיום הזה אפשר ללמוד לקח מוסרי חשוב. ט"ו בשבט מציין את חילופי העונות. על אף שנותרו לפנינו עוד שבועות רבים של חורף, אין ספק שהעונות מתחלפות. הימים מתארכים, השמש בהירה יותר וגבוהה יותר בשמים, וכל הפרסומים בנוגע לחג פסח קיבלו נימה דחופה ודוחקת.
ט"ו בשבט, אם כך, איננו רק התחלה חדשה לאילנות ולפירות של ארץ ישראל אלא גם תזכורת להתחלה חדשה לנו, כיהודים, כעם וכחברה.
אחד מהדפוסים המדהימים הרבים שניתן לראות בהיסטוריה של העם היהודי הוא היכולת של החברה היהודית להתחדש בהתאם לנסיבות ולדרישות התקופה. בכל דור, ובוודאי בכל מאה, אנחנו מתמודדים עם בעיות עתיקות יומין שלובשות גוונים ופיתולים חדשים. תפקידה של ההנהגה היהודית בכל דור ובכל תקופה הוא להחליט כיצד להתמודד עם האתגרים האלה. ט"ו בשבט בא להזכיר לנו את האחריות המתמדת שמוטלת עלינו להתמודד עם ההווה ועם העתיד בצורה מציאותיות, ועם זאת למצוא פתרונות עתירי השראה לבעיות ולחששות הכבדים יש לנו היום.
ב-300 השנים האחרונות, בייחוד ביהדות אשכנז, צץ מגוון מסחרר של רעיונות, אידיאלים ו"פתרונות" ל"בעיה היהודית" עתיקת היומין, ונולדו תנועות שונות שביקשו ליישם אותם. ההשכלה ביקשה "לתרבת" אותנו. המרקסיזם נולד כדי ליצור בשבילנו אוטופיה. הציונות החילונית רצתה להעניק לנו ביטחון ובו-בזמן לרפא את נגע האנטישמיות אחת ולתמיד. תנועת הרפורמה קמה כדי להפוך אותנו למקובלים בחברה הלא-יהודית ולשלב אותנו במטרות ההומניסטיות שלה, והחילוניות באה לשחרר אותנו מעולן של המסורת ושל המצוות. אין בין התנועות האלה אפילו אחת שהשיגה את המטרות שעליהן הצהירה. השואה שמה ללעג את השתלבות היהודים בעולם ההומניסטי הכללי. הציונות החילונית הקימה את מדינת ישראל, אבל לא העניקה ליהודים תחושת ביטחון, ובוודאי רק החמירה את בעיית האנטישמיות. סטלין ריפא אותנו מהמרקסיזם. ההשכלה, מסתבר לא "תרבתה" אותנו די הצורך, והחילוניות צריכה להוכיח שוב ושוב שאיננה עגלה ריקה.
בעקבות זאת נוצרה בעולם היהודי היום תחושה עזה של אדישות וריקנות. באגף של היהדות המסורתית, רבים מהציונות הדתית איבדו את הלהט; החסידות קפאה על שמריה, התנוונה והסתגרה בדלת אמותיה; עולם הישיבות הפך למקום אליטיסטי ומרוכז בעצמו; תנועת המוסר נעלמה מן העולם והאורתודוכסיה המודרנית טרם מצאה את קולה ואת אמות המידה שלה. אנחנו עדים לסופה של תקופה. הישן יצא, והחדש עוד לא הגיע. מכאן נובעות היום תחושות האדישות והשעמום והמחסור במנהיגות שתוביל את העולם היהודי. אך דווקא בנקודות כאלה בהיסטוריה של העם היהודי תמיד היתה התחדשות של האמונה ושל האידיאליזם.
ט"ו בשבט אמור להזכיר לנו שהתחדשות כזאת היא חיונית. חילופי עונות אינם עניין רק למזג האוויר אלא גם עניין היסטורי וחברתי. השיטות שהיו בעבר שוב אינן יעילות לפיתרון הבעיות שלנו היום. התשובות מצויות במסגרת המסוגרת וההלכה, כפי שהיו כשהחסידות חוללה מהפכה ביהדות אשכנז במאה ה-18 וכשתנועת המוסר יצרה את עולם הישיבות בסוף המאה ה-19. לא נוכל לחיות לנצח על ימי זיכרון לשואה וסיסמאות ציוניות שמסתירות את המצב האמיתי שלנו כאן, בארץ ישראל. אנחנו צריכים צורת שלטון חדשה, רפורמה פוליטית שתהפוך את שיטת הממשל לייצוגית יותר. יש לשחרר את התורה מכבלי הפוליטיקה המפלגתית שמגבילה אותה היום. התורה שייכת לכל היהודים, ועלינו לוודא שתהיה זמינה לכולם. ניסיונות לשנות, לערוך או לשפר את התורה הם עכשיו, כפי שתמיד היו, מתכון בטוח להתבוללות ולאסון בעולם היהודי.
 אבל יש צורך במבט רענן על בתי הספר שלנו, על הנורמות החברתיות, ודרושה לנו היכולת להגדיר בבירור את היעדים שלנו. ייתכן שיש דרכים שונות להגיע אליהם, אך יש צורך בקונצנזוס באשר ליעדים עצמם.
סיומו של החורף ובואו של האביב החמים הם הזמן להתחדשות ולחשיבה רעננה ושונה.
שבת שלום,
הרב דוב ברל ויין