חיל וכוח
במאות שנות הגלות הציגו את היהודים לרוב כעם חלש וחסר ישע, עם שחשוף
לגחמות המשתנות של שליטים שונאים ולפגעי הזמן והחברה. במידה רבה,
היהודים אכן התאפיינו בתכונה זו מכורח הנסיבות. העם היהודי, שהיה מיעוט מבודד
שנוא ונרדף על ידי דתות דוגמטיות וקנאיות, הצליח לשרוד בעזרת חוסנו הפנימי,
בזכות האמונה בצדקת דרכו ובאמת של אמונותיו ובזכות מחויבותו האיתנה למחר
טוב יותר. החוסן הפנימי הזה, שהיה חזק יותר מכל נשק השמדה, השתקף במילים
של הנביא זכריה שהכריז לפני שנים רבות "כי לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי,
אמר ה' צבאות". ובכל זאת, העם היהודי התחיל לחוש חוסר מנוחה כשקיבל בהכנעה
את עול ההתעללות והסבל שלא ירד ממנו לרגע. את מה שהיהודים היו מוכנים לקבל בלית בררה באירופה של ימי הביניים, כבר לא היו מוכנים לקבל באותה מידה
באירופה של המאות ה-18 וה-19. הציונות נבנתה על יסוד רעיון הכוח של היהודים.
השתתפות היהודים בתנועות מהפכניות במאות ה-19 וה-20, בקומוניזם, בסוציאליזם, באנרכיזם וכו', התבססה, במידה כזאת או אחרת, על האמרה המפורסמת של הרוצח
ההמונים מאו דזה טונג, "הכוח בא מקנה הרובה". זה היה מפנה חד וסטייה מהחשיבה ומהגישה היהודית המסורתית של שנות הגלות. להשקפתי, זאת הייתה אחת התמורות הגדולות שחוללה הציונות בחברה היהודית ובאופן שבו החלו היהודים לחשוב על עצמם
ועל עתידם מול אויביהם וצריהם.
בשנות הגלות הארוכות תמיד למדו היהודים להוריד פרופיל, לא להתגרות, לא להתעמת
ולא להרגיז את החברה הלא-יהודית שחיו בתוכה. חורבן יהדות אירופה בשואה היה
הזדמנות כואבת להעריך מחדש את הגישה הזאת ואת דפוס ההתנהגות הזה. הרעיון החדש
של עוצמה יהודית וכוח פיזי, של התנגדות לעלבונות, לאפליה ולהתעללות קנה אחיזה
בקהילות יהודיות בארצות הברית ובמדינת ישראל בחצי השני של המאה ה-20. בארצות הברית זה התבטא במאבקים משפטיים ובניסיון לחנך את הציבור להכיר בשוויון וללמד
את היהודים להבין בכך שארה"ב שונה מגלויות אחרות, ולבסוף גם להביא לכך שתשתרש
ההכרה שיהודי יכול להתקבל כאמריקני מבלי להתפשר על יהדותו. בארץ ישראל הביטחון היהודי העצמי החדש לבש צורה של סכסוך צבאי והתבטא בכוח שבא מקנה
הרובה. ההצלחה של ישראל בכל מלחמותיה שינתה את הדימוי של היהודים ברוב
ארצות העולם. הסיפור על עם כנוע וטפיל הפך היום לסיפור בדים על עם יהודי תוקפני
שעושה שימוש בלתי מוצדק בכוחו הצבאי. די להסתכל בהחלטות האו"ם נגד ישראל
כדי להבין עד כמה השתנתה הדרך שבה העולם תופס אותנו.
אך כפי שהכניעה ושפלות הרוח לא היו פיתרון ל"בעיה היהודית", כיום ברור לנו
שגם שימוש בלתי מוגבל בכוח איננו פיתרון לטווח הרחוק. הדבר נכון שבעתיים משום
שהפעלת כוח פיזי סילקה את רוח האלוהים ואת ערכי התורה אצל יהודים רבים שעושים שימוש בכוח ובעוצמה החדשה שמצאנו. האמרה הישראלית "כשכוח לא עוזר צריך להפעיל יותר כוח" לא הביאה להישגים רבים בחיינו, לא בתחום החברתי ולא בתחום
המדיני. התורה שלנו דוגלת באיזון, איזון רעיונות מנוגדים ותפיסות עולם סותרות. הימנעות מהפעלת כוח היא התאבדות למדינת ישראל ולעם היהודי בעולמנו היום, שבו
טרור וסכנות אחרות מהווים איום ממשי על קיומנו. אבל אומה בלי רוח ובלי מסורת,
בלי טקסים ומצוות משותפות, לא תוכל לנצח בחיל ובכוח בלבד. הערכים של החברה
החילונית בלי תוכן יהודי או מסורת יהודית והישענות מלאה על חיל וכוח פיזי, לא יספיקו
לנו כדי לעבור את האתגרים הקשים שעוד ממתינים לנו. אם לא נדגיש בחברה שלנו,
בפוליטיקה שלנו, בכבישים שלנו, בהתנהגות היומיומית שלנו כאן את הרעיון של "ברוחי", נעשה שירות רע מאוד לעצמנו ולדורות הבאים. עלינו להשתמש בכוח וברוח
גם יחד ולהשתמש בהם בתבונה.
שבת שלום
ברל ויין
רבי ברל ויין, היסטוריון יהודי, סופר ומרצה בינ"ל, מציע מגוון גדול של תקליטורים,
קלטות, די-וי-די וספרים על היסטוריה יהודית ב- www.rabbiwein.com