Printer Friendly
התשובה הנכונה
כאשר פוסק ההלכתי מתבקש למצוא תשובה לבעיות הלכתיות שצצות בחיינו, הוא
נשען על שלושה מקורות עיקריים כדי למצוא את התשובה הנכונה. שלושת הבסיסים
של ההלכה הם א', ספרי הפסק היסודיים שמרכזים את המצוות וההלכות בצורה מסודרת
וברורה, כמו "משנה תורה" של הרמב"ם, "שולחן ערוך" של רבי יוסף קארו, "ערוך
השולחן" של רבי יחיאל אפשטיין ו"משנה ברורה" של רבי ישראל מאיר הכהן. ב',
ספרי השו"ת הרבניים, ספרי השאלות והתשובות שבהם השיבו גדולי התורה במשך
מאות שנים לשאלות הלכתיות ספציפיות שהובאו בפניהם, כמו השו"ת של רבי אשר
בן יחיאל (גרמניה וספרד במאות ה-13-14) של רבי יחזקאל לנדאו (פראג במאה
ה-18), של רבי יצחק אלחנן ספקטור (ליטא במאה ה-19), של רבי משה פיינשטיין
(ארה"ב במאה ה-20).
וג', הידע, שיקול הדעת והאינטואיציה של הפוסק עצמו שמתבקש לתת תשובה הולמת
לשאלה המסוימת שבה הוא מתבקש לפסוק.
בגלל הצורך בידע אדיר ובשל המורכבות בהשוואת הדעות והנסיבות השונות בכל מקרה,
יש בכל דור ודור רק מספר קטן יחסית של רבנים שמתקבלים על הציבור כפוסקי הלכה.
הפוסק איננו בהכרח אדם שמונה לתפקיד או אפילו דמות ציבורית במיוחד. הפוסק
מגיע למעמדו זה בזכות השם שיוצא לו כתלמיד חכם ובזכות מעלותיו השכליות
והאישיות.
בדורנו, למשל, רבי שלמה זלמן אורבך זצ"ל משכונת שערי חסד בירושלים זכה להכרה
כרב וכפוסק גדול.
רבים מן הפוסקים בכל הדורות כתבו ספרי שו"ת וגם ספרי הלכה מסודרים. לעתים
הפסיקות שקבעו בתשובות שלהם סתרו את מה שכתבו בספרי הפסק וההלכה שלהם.
במקרה כזה עולה השאלה על הדעה של איזה מהם יש לסמוך בקביעת העמדה ההלכתית
הנכונה. סתירה כזאת נמצאה בפסיקה של רבי אשר בן יחיאל ועקב זאת פרץ ויכוח
גדול.
מעניין שדעת בניו של רבי אשר בן יחיאל, שחיבור הפסק וההלכה של אביהם מקבל
עדיפות על פני השו"ת שלו מפני שספר הפסק נכתב בשלב מאוחר יותר בחייו, לא
נתקבלה
על ידי חלק מהרבנים, שסברו שהואיל והתשובות נכתבו כפסק למקרה מוגדר ואמיתי,
ולא באופן תאורטי, יש לנהוג לפי פסיקתו בשו"ת.
עם זאת רבנים רבים היו בדעה שהחיבור שנכתב מאוחר יותר, בין אם הוא ספר
הפסיקה או השו"ת, הוא הקובע. אחרים סברו שמאחר שהשו"ת תמיד נכתבו בלחץ של
זמן
כדי לתת תשובה לשאלה שנשאלה, אפשר לסמוך עליהם פחות מאשר על ספרי הפסק,
שנכתבו ביתר נחת ובפחות לחץ של זמן. דעה נוספת אומרת שצריך לסמוך יותר
על השו"ת משום שהפוסק מקבל "סייעתא דשמיא" כאשר מוצג בפניו מקרה אמיתי
מחיים ואנשים אמיתיים צריכים לתשובתו, סיוע משמים שלא תמיד ניתן כאשר מדובר
בספק פסק והלכה תאורטי.
אם כך, לא קשה להבין שהפוסק ניצב בפני מבוך של ממש כשהוא מנסה למצוא את
התשובה הלכתית הנכונה לבעיה שלפניו. התקדימים מנחים אותו, אבל עליו להיעזר
גם באינטואיציה שלו. רש"י, גדול מפרשי התורה והתלמוד, מרבה להשתמש בביטוי
"לבי אומר לי" כאשר הוא עוסק בעניינים קשים שאין להם תקדימים או מסורת
ברורה. לכן הכלים שמנחים את הפוסק הם ידע נרחב, קדושת המטרה ולב טהור.
יש נושאים בהלכה היהודית שהפוסקים השונים היו חלוקים עליהם מאות שנים,
ועדיין יש סוגיות הלכתיות מסוימות שממתינות לפסיקה סופית, לכך שהרוב המכריע
של הרבנים יקבל דעה אחת ולא אחרת, ויש סוגיות שבהן הקונצנזוס הוא שכל
הדעות השונות "נכונות" ואדם יכול לנהוג לפי כל אחת מהן. העולם ההלכתי שונה
בהשקפותיו
מהעולם "האמיתי" שאנחנו חיים בו. לפיכך יש בו שלמות משלו ושיטה משלו שהם
הקצב והלב של החיים היהודיים בכל הדורות. אין ספק שהוא ימשיך להיות כזה גם
בעתיד ויספק לנו תמיד הדרכה, יושר, למדנות לשם שמים ותשובות "נכונות".
שבת שלום
ברל ויין
