Printer Friendly
התלמוד
בהגדרה הפשוטה ביותר שלו, התלמוד הנו תיעוד של מאות שנים של הסברים שעוסקים בתורה שבעל-פה כפי שניתנו בבתי המדרש הגדולים בארץ ישראל ובבבל לפני שנים רבות. המשנה, שהיא הבסיס לדיונים בתלמוד, הושלמה ונערכה בראשית המאה השלישית לספירה על ידי רבי יהודה הנשיא בציפורי אשר בגליל. התלמוד התפתח כשתי יצירות נפרדות: התלמוד הירושלמי, שנכתב בארץ ישראל, והתלמוד הבבלי שנכתב בבבל. התלמוד הירושלמי הושלם בסביבות 350 לספירה, כאשר הקהילה היהודית בארץ ישראל החלה לסבול רדיפות מידיהם של הנוצרים הביזנטיים שהחלו לצבור כוח. דעיכת הקהילה היהודית התוססת בארץ ישראל אילצה רבים מלומדי התורה שגרו בארץ להימלט לבבל, שהנוצרים עוד לא שלטו בה. התלמוד הבבלי לא הושלם אלא לקראת סוף המאה השישית לספירה, והיה לתלמוד המקובל והקובע. על אף שהתלמוד הבבלי אומר על עצמו, במחשכים הושיבני השם, שנוצר באפלה (של הגלות), התלמוד הבבלי הוא ה-תלמוד. רבי יצחק אלפסי, איש ההלכה הגדול מהמאה ה-11, מסביר שאנחנו הולכים לפי הדעות שבתלמוד הבבלי ולא אלה שבתלמוד הירושלמי מפני שהתלמוד הבבלי, שנערך מאתיים שנה אחרי עריכת התלמוד הירושלמי, כבר התחשב בדעות שהוזכרו בתלמוד הירושלמי כשהביע את דעתו בענייני הלכה ופסק. כך היה ונשאר התלמוד הבבלי למקור העיקרי למסורת התורה שבעל-פה שקיבלנו בסיני. לכל אורך ההיסטוריה היהודית בכל ארצות הגולה ניהלו היהודים אורח חיים לפי התלמוד, אורח חיים שלא היה שונה כמעט מאורח החיים של אבותיהם בבבל בתקופת כתיבת התלמוד ועריכתו. היה זה התלמוד, שמבוסס, כמובן, על קדושת התורה ושלמותה, על התורה שבכתב, שאיחד את כל היהודים באשר הם למרות המרחקים העצומים וההבדלים החברתיים שהגולה כפתה עלינו. השמות של חכמי התלמוד הגדולים - רבי יוחנן בן זכאי, רבי עקיבא, רבי יהודה הנשיא, רב, מר שמואל, רבא, אביי, רבה, רבינא, רב אשי, מר בר רב אשי ועוד
