Printer Friendly

הרבה מטען

רעייתי ואני בדיוק חזרנו ממסע מקיף בארה"ב. הייתי באזור ניו יורק, צ'רי היל, פנסילבניה, אטלנטה, ג'ורג'יה, נורפוק, וירג'יניה, בוקה-ראטון ומיאמי, פלורידה. אני זקוק למנוחה טובה אחרי הטיול הזה. אך הטרחה הגדול ביותר במסלול כזה הוא הצורך המתמיד לארוז ולפרוק מזוודות ולהיגרר איתן בשדות תעופה רחבי ידיים ובאינספור בדיקות ביטחוניות, שמאפיינות כל כך את הטיסות כיום. אני בטוח שכולם מבולבלים מזה כמוני. אני מתקשה להחליט מה לקחת אתי כשאני אורז מזוודות לנסיעה. בגלל ההתלבטות שלי, בסופו של דבר, אני תמיד לוקח דברים שאינני לובש ואינני עושה בהם שום שימוש כשאני מגיע ליעדי. אם יש שמץ של אפשרות שאזדקק לפריט מסוים במסעי, הוא נכנס למזוודה. כשאני אורז שוב בשמחה לקראת החזרה הביתה סוף סוף, אני מתבונן בחרטה על המזוודה שלי ומה שבתוכה ושם לב כיצד חלק נכבד מתכולתה מוטל לפניי בלי שנגעתי בו כלל מאז שהגעתי לארה"ב. כתמיד, אני מחליט שבנסיעה הבאה אקח מספר מוגבל של פריטים שבאמת נחוצים לי במסע. אפילו בשעה שאני מקבל את ההחלטה הזאת, אני שומע קול קטן לוחש בתוכי "קח את זה אתך בכל מקרה. אי אפשר לדעת מתי תזדקק לזה בנסיעה". על אף שאני מתאמץ להשתיק את הקול המעצבן הזה, נראה שהוא תמיד חוזר אליי בשעה שאני מתכונן לקראת הנסיעה הבאה.

כל זה הביא אותי להרהר בשאלת המטען העודף שהעם היהודי מתעקש להמשיך לגרור אתו כאן בישראל, גם כשתכולת המזוודות שלו זה מכבר לא רלוונטית, לא מתאימה ואפילו פוגעת בהשגת היעדים שלנו ובשלוות הנפש שלנו.

הרבה מן המתרחש בישראל אינו אלא תוצר של מטען לא נחוץ ולא רצוי שהגיע לישראל עם גלי העלייה השונים שהגיעו לכאן לפני ואחרי קום המדינה. בחברה היהודית במזרח אירופה שלפני השואה לא היה מחסור במחלוקות מרירות, באידיאולוגיות מגוונות, באשליות מסוכנות ואפילו באלימות מדי פעם בפעם. המאבק בין האידיאולוגיות השמאלניות בינן לבין עצמן, בינן לבין הזרם המרכזי של היהדות הממסדית, המחלוקות בעניין הציונות והחילוניות והמגמות והתנועות היריבות בתוך היהדות הדתית, כל אלה היו צריכים להתפוגג זה מכבר על ידי האירועים שהתחרשו בשבעים השנים האחרונות של ההיסטוריה היהודית. אך, לדאבון הלב, הם לא התפוגגו אלא נשארו במזוודות שלנו, פעילים ומיותרים כפי שהיו לפני שיצאנו למסע ההיסטורי האחרון שלנו.

מדוע הציונות, 60 שנה אחרי שמדינת ישראל הוקמה, עדיין בעיה? איך אפשר להמשיך להאמין בסוציאליזם, במרקסיזם ובקומוניזם אחרי לנין, סטלין, מאו, פול פוט ודומיהם, שהשמידו יותר מ-150 מיליון איש לטובת הגשמת התכנית הבלתי אפשרית לסדר עולמי חדש שהציע מרקס? מדוע היהודים צריכים לזעום ולהתמרמר על תורה ושומריה לאחר שהתורה הוכיחה את כוחה ואת גמישותה בקרב היהודים שוב ושוב, בעבר הקרוב והרחוק? למה לנסות לייבא לישראל את החוליים של זרמי היהדות הרפורמיים והקונסרבטיביים לאחר שנכשלו נחרצות בתפוצה? נראה לי שהמזוודות שלנו זקוקות לניקוי יסודי, וכדאי להשליך בשמחה את רוב מי האמבטיה שהבאנו אתנו מהגלות. אנחנו באמת לא צריכים לסחוב אתנו את העניינים האלה עוד.

כשהיהודים עלו לישראל במאתיים השנים האחרונות, רק טבעי שהביאו איתם יותר מטען מן הנחוץ. למעשה, כשעומדים היום במסופי הכבודה בנמל התעופה בן גוריון, לא קשה להשתכנע שאנחנו עדיין סובלים מבעיית מטען עודף. עם זה, עלינו לשאוף להיפטר ממה שאיננו נחוץ לנו במקרה הטוב, או מזיק, במקרה הרע, ולסלק אותו מרשימת הנכסים הקיבוציים שלנו כאומה. אין צורך להמשיך לשמור את רוב מי האמבטיה של הגולה, את מחלוקותיה ואכזבותיה. לא צריך לנסוע עם מטען כבד. ראוי שניקח אתנו את רוחנו, את ערכינו ואת החוויות מהחיים היהודיים, על כל הטוב שבהם, ונשאיר מאחור את הגישה השלילית ואת המריבות שמביאות לעולמנו דיכאון ומסלקות ממנו את התקווה. רק אז נוכל להיות בטוחים שארזנו את המזוודות שלנו כראוי לקראת המסע שמצפה לנו.

שבת שלום
ברל ויין