Printer Friendly
המילה הכתובה והמודפסת
יהודים רוחשים כבוד למילה הכתובה. הגישה הזאת נובעת מהקדושה שיהודים תמיד ייחסו לתנ"ך, לתלמוד ולכל ספר קדוש אחר, בייחוד לאלה שמכילים את שם השם. האמירה שהשמיע הנרי אוסטרין וולפסון, תלמיד הישיבה שהפך למרצה לשפות שמיות באוניברסיטת הארוורד בראשית המאה ה-20, מדגימה זאת. פעם, כשעמית לא נחמד שאל אותו למה יהודים מכונים "עם הספר", השיב וולפסון "כי אנחנו העם היחיד שכאשר נופל לו ספר לרצפה, הוא מיד מרים ומנשק אותו".
יראת הכבוד כלפי המילה הכתובה התרחבה גם כלפי ספרים שאינם ספרי קודש. אפילו עיתונים זוכים לאמון מלא כמעט, רק מפני שהיו מודפסים על נייר. כבר שלמה המלך קונן על "עשות ספרים הרבה אין קץ". אך האמירה הזאת שלו תרמה אך מעט לבלימת שטף ספרי היהדות בכל הדורות. הכבוד למילה הכתובה הפך לתכונה גנטית כמעט של היהודים.
אני זוכר שפעם מישהו סיפר לי סיפור דמיוני ומופרך. כשהבעתי ספק באמיתות הסיפור, האיש הגיב בתדהמה ואמר "אבל קראתי את זה בעיתון!" רק אנשים שבמשך דורות הותנו לכבד ולאהוב את המילה הכתובה יכולים להתייחס כך לכל דבר מודפס.
תסמונת המילה הכתובה מאפשרת ליהודים רבים להיות תמימים כמעט כשמדובר בדברים כתובים ומודפסים היום. אני חושב שהתופעה הזאת אחראית להשפעה העצומה שיש לתקשורת הכתובה על החיים היהודיים בימינו. אפשר להתווכח על השאלה אם זה דבר טוב או רע, אבל ברור שהמילה הכתובה ממלאת תפקיד חשוב, אם לא מכריע, בחיים היהודיים.
בעולם לימוד התורה מספר הספרים שמתפרסמים בכל שנה ממשיך לגדול. היה פיצוץ של ממש בשוק הספרים היהודי ושוב, בייחוד בתחום לימוד התורה והתלמוד. הפופולריזציה הגוברת של לימודי היהדות במגזרים מסוימים בחברה היהודית, הזמינות הרחבה של ספרים בנושאים יהודיים בשפות רבות והגידול העצום בהוצאות הספרים שפונות לשוק היהודי העצימו עוד את חשיבותה של המילה הכתובה בחברה שלנו.
ספרים, המילה המודפסת, תמיד היו דבר רצוי ויקר ערך בכל בית יהודי. חמי הרב אליעזר לוין זצ"ל עזב את ליטא שנתיים לפני מלחמת העולם השנייה והיגר לארצות הברית. אחרי שהיה באמריקה שנה לבדו, הוא הצליח להביא גם את אשתו ואת ארבעת ילדיהם הקטנים למקום מבטחים. חמותי, שנסעה לבדה ברחבי גרמניה(!) כדי להגיע לנמל לה-הברה שבצרפת ולספינה שהביאה את המשפחה לאמריקה, לקחה איתה חלק מהספרים של חמי בחבילות גדולות וכבדות. איך הצליחה לעשות זאת כשהילדים הקטנים איתה ועם שאר המטען החיוני האחר שנשאה איתה - זה תמיד היה פלא בעיניי.
כשביקרתי בביתם, חמי לקחני תדיר לחדר העבודה שבו החזיק את הספרים היקרים ואמר לי שבעיניו הספרים הם סמל מוחשי לאהבה ששוררת בינו לבין חמותי, רעייתו מרת זוסקה. הוא היה תמיד אסיר תודה לה על כך שהביאה את הספרים שלו אל מעבר לים. למדתי שספרים יכולים להיות מושאים של אהבה שמסמלים ביטויי אהבה שלא ניתן להביע אותם בדרך אחרת. בין העם היהודי למילה הכתובה יש אהבה כבר מאות שנים.
אחד המאפיינים המעניינים בחיים היהודיים הדתיים הוא שמחברי ספרים גדולים לעתים קרובות מאבדים את זהותם האישית ונקראים בשם החיבורים שהם כתבו. הרב ישראל מאיר כגן מכונה "החפץ חיים", הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין מכונה "ערֹך השולחן", הרב אריה לייב אלטר, הרבי מגור, נקרא "שפת אמת" - כולם על שם ספרים שהם כתבו ופרסמו. האישיות הפרטית מוכלת, כביכול, במילה הכתובה שלהם.
האהבה של היהודים לספרים ולמילה הכתובה מאפילה אפילו על הזהות האישית, עד כדי כך שבעולם הישיבות היום הרבה תלמידים יודעים את שמות הספרים שהם לומדים, אך מעטים יחסית מכירים את שמות מחברי הספרים האלה. אך ייתכן שזאת המחמאה הגדולה ביותר לאותם מחברים, שכן ביהדות הספר והמילה הכתובה נשארים לנצח.
שבת שלום,
הרב דוב ברל ויין
