Printer Friendly

...הם לא מפסידים, אנחנו לא

המלחמה בלבנון נגד החיזבללה הסתיימה, כמו כל מלחמות ישראל בערבים, בניצחון לערבים ובתבוסה לישראל - זה המסר הרווח וכמעט היחיד בעולם המוסלמי, וזה גם
הקונצנזוס של "המומחים" בתקשורת האירופית והצפון אמריקנית. המסר הזה מקבל,
כמובן, ממבקשי השלום בשמאל שלנו שמשוכנעים תמיד ובכל מחיר שאם רק נהיה
נחמדים לערבים, כל בעיות הביטחון שלנו ייפתרו.

הנטייה האיומה של העולם הערבי שלא להודות בתבוסה ולסרב להכיר בחסרונות
של החברה שלהם מסכלת כל ניסיון להכניס את מציאות להשקפה שלהם על המזרח
התיכון. אם הערבים אינם מובסים לעולם, למה שלא ימשיכו במאבק הנורא וההרסני
נגד קיומה של מדינת ישראל שהם מנהלים כבר שישים שנה? נאצר מעולם לא הודה בתבוסתו במלחמת ששת הימים. סאדאת ואסד לא הודו בתבוסתם אחרי מלחמת יום כיפור.
מצרים עדיין חוגגת את יום השנה ל"מלחמת אוקטובר" כניצחון גדול של צבא מצרים. הסכם השלום של סאדאת עם ישראל שש שנים אחרי תום המלחמה היה לפחות מצדו
סוג של הודאה בכך שמצרים הפסידה במלחמה, אך הוא לא העז לומר זאת בפומבי.
ומכל מקום, בגלל אותה הודאה סמויה הוא נרצח על ידי אחיו הערבים.

ערפאת מעולם לא הודה שהאינתיפדות שלו היו כישלון עקוב מדם. גם הוא הנציח את המיתוס שהמדיניות שלו תמיד נכונה והוא זכה להערצה ולאהבה מההמון הערבי למרות
השחיתות והסבל שהמיט על חייהם של הפלשתינים. בעולם הערבי, מראית עין של ניצחון מושגת באמצעות הכרזה על ניצחון, והתוצאות האמיתיות של הסכסוך אינן מעלות ואינן
מורידות.

לכן, כל זמן שהרחוב הערבי משוכנע שהוא תמיד המנצח ולא המפסיד, נוכל לצפות שהסכסוך עם ישראל יימשך ואף יתעצם. הקולות האמיצים המעטים בעולם הערבי
שדיברו בצורה מציאותית על לבנון, על החיזבללה ועל ישראל נמצאים בגלות במערב
או מסתתרים במחתרת מחשש לחייהם מפני הבריונים ששולטים בחברה הערבית.

צחצוח החרבות של איראן וסוריה צומח מראיית מציאות שקרית. התעלמות ממה שמדינת
ישראל מייצגת בשביל היהודים, הכחשת ההיסטוריה היהודית ואפילו השואה, זלזול בכוחו
של העם בישראל – כל אלה תורמים לתפיסה זו. בשביל נטייתם להתרכז בראוותנות ובריקנות של
המנהיגים הפוליטיים של ישראל בעבר ובתקשורת הישראלית שמתאפיינת בשנאה עצמית,לדת ישראל ולערכיה הערבים משוכנעים שהחלומות שלהם הם רק במרחק מלחמה אחת מהגשמה ובטוחים שיצליחו למחוק את ישראל מעל פני כדור הארץ.

תמונות מפוברקות, דיווחים מוטים וניתוחים אוויליים, שרק לעתים נדירות התגלו כנכונים,
כולם קשרו קשר ליצור רושם של ניצחון ערבי. כל זמן שהאשליות האלה קיימות ופורחות
בעולם הערבי, אין שום סיכוי לפיתרון צודק של הסכסוך הישראלי-ערבי. המסקנה הזאת
מצערת אמנם, אך הבנת האמת לפחות תחזק את נחישותנו ולא תיתן לנו לחזור על משגי
העבר או לעשות מעשי שטות חדשים.

הצד האחר של המטבע הוא שאנחנו לא מנצחים לעולם. אנחנו תמיד מתרכזים בכישלון שלנו ולא בהישגים שלנו. העובדה שהאוכלוסייה בישראל עמדה גם לנוכח אלפי טילים שהומטרו על הגליל היא כשלעצמה ניצחון אדיר, על אף הטרגדיה והמחיר. דרכו של
היטלר לתבוסה החלה עם הנחישות של הבריטים שלא להיכנע לבליץ האווירי שהמטיר עליהם. בעוד שארצות אחרות באירופה נכנעו מיד להפצצות הגרמניות, האזרחים הבריטים
עמדו מולן בעוז.

זאת הייתה נקודת המפנה במלחמה. אני נרעד מהמחשבה על מה שהיה קורה בצרפת או בארה"ב אילו הן היו סופגות אלפי טילים על מטרות אזרחיות במשך חודש ימים. בטווח הרחוק, בין אם העולם מוכן להכיר בכך ובין אם לאו, כבר הוכח שחיזבללה, איראן וסוריה הם בסיסי טרור. והמציאות היא שהן הובסו בקרב הזה, ולא משנה איך התקשורת תציג זאת. אבל אנחנו, כמנהגנו, מעדיפים להתרכז בכשלים שלנו במקום בהישגים. לעולם אין
אנו מרשים לעצמנו את המותרות שבתחושת הניצחון. גם אחרי הניצחונות המזהירים של
מלחמת ששת הימים ויום כיפור, רואי השחורות והתקשורת הזהירו אותנו שהכול היה לשווא.

אולי אלפי שנות גלות ורדיפה לימדו אותנו לא לומר לעולם שניצחנו. לכל היותר אנחנו מרשים לומר לעצמנו ששרדנו. אולי הישרדות היא באמת ניצחון, לפחות במונחים יהודיים.

אחת הסכנות הגדולות לישראל היא האיום הדמוגרפי. הערבים מאמינים שבתוך שנים
ספורות הם יהיו רוב בשטח שבין הירדן והים. אך במאמר שפורסם באחרונה בגיליון של
"אזורה" הוכח באופן חד-משמעי שגם טענה זו מסולפת, שהיא תמונה מפוברקת של
המציאות. תת-דיווח על שיעור תמותה בשטחים הפלשתינים, הפרזה בשיעור הלידות, ספירה כפולה של האוכלוסייה הערבית בישראל גם כפלשתינית והתעלמות מהגירה נכבדה
מהשטחים בעשורים האחרונים - כל אלה תרמו לתמונה מסולפת מאוד של המציאות הדמוגרפית.

ישראל עצמה מסייעת לסילוף הזה כשהיא מאמצת את מספרי מפקד האוכלוסין הערבי כפי
שהם. אין ספק שיש מניעים פוליטיים מאחורי סילוף כזה, אבל גם הוא חלק מהלך הרוח שאומר שלא נוכל לנצח באמת ושהם לא יכולים להפסיד. רק שינוי בתפיסה ובגישה יביא
בסופו של דבר ליציבות רבה יותר במזרח התיכון. עד שזה יקרה, עלינו להישאר במקומנו
ולהתעלם מכל ההצעות הלא מציאותיות שהמנהיגים המוזרים שלנו ממשיכים להציע.
סבלנות היא הנשק שיביא לנו ניצחון.

שבת שלום
ברל ויין