Printer Friendly
האביב לפנינו
ט"ו בשבט חלף עבר, ואנחנו יכולים לצפות בוודאות לבוא האביב. לוח השנה
היהודי והמסורת היהודית צועדים יד ביד עם עונות השנה. מעניין שהתורה עצמה
משתמשת באביב כסמל לחירות, לגאולה ולהתחלה חדשה. במילות ההקדמה שלה לחג
הפסח,
שאיננו רחוק (אם נשפוט לפי מספר הפרסומות לחופשת פסח שמופיעות כעת בעיתונים)
התורה מדגישה "כי בחודש האביב יצאת ממצרים". הרעיון מאחורי לוח השנה היהודי
והכורח שלו ליישב במחזור של 19 שנים את הלוח השמשי עם הלוח הירחי מבוסס
על הציווי שפסח יחול תמיד בחודש האביב. לא מזג אוויר נאה אלא הסמליות של
ההתחדשות והצמיחה שהאביב מייצג היא הכוח המניע שמאחורי דרישה זו של התורה.
ט"ו בשבט הוא, לפיכך, התאריך שמבשר על סיום החורף ותחילת האביב. אולי משום
כך זה יום אהוד ואהוב כל כך בלוח השנה היהודי, כי יותר מכול, בימים
הקודרים והקצרים
של החורף, תקווה, אופטימיות ואמונה שאכן יבואו ימים טובים יותר, ימים של התחדשות
לגוף ולנשמה, הן אלה שמקיימות אותנו.
העונות בחיים היהודיים קשורות קשר הדוק לעונות השנה בארץ ישראל. משום כך, על
אף שניסן בדרום אפריקה ובדרום אמריקה נופל בסתיו, ניסן נשאר "חודש האביב" מפני
שמדובר באביב בארץ ישראל. התפילות לגשם שאנחנו אומרים מדי יום ביומו הן תפילות
לירידת גשמים בארץ ישראל. היהודים התפללו בכל לבם למטר ולתנובת האדמה בארץ
ישראל גם כשהייתה בה רק אוכלוסייה יהודית זעירה ולא הייתה שום חקלאות
ראויה לשמה. האהבה של העם היהודי לארץ ישראל היא אהבה שאינה תלויה בדבר,
אהבה איתנה שתמיד התאפיינה בסממנים על-טבעיים. ארץ ישראל הייתה האביב
הארצי של העם
היהודי בחורף המר והממושך של הגלות והתפוצה. יהודים בקצוות המרוחקים של
הגולה ערגו בט"ו בשבט לטעם הפרי שגדל בארץ ישראל. הציונות נבנתה על פסיקות
הלכתיות
ומנהגים מסורתיים כאלה. חבל שבחילוניותה הצורמנית השליכה הציונות מנגד את הבר
עם מה שנראה בעיניה כמוץ. קשה לדמיין שגל עלייה משמעותי יגיע מאוכלוסייה
מתבוללת שבקושי יודעת מה הוא פסח, וקל וחומר ט"ו בשבט. ארץ ישראל, פיתוחה
ופריחתה בעתיד תלויים בכך שהעם היהודי יראה בה את אביב קיומו. אסור שתהפוך
לעוד פינה בנוף החורפי שלנו.
הואיל והאביב טרם הגיע, ואנחנו עדיין בחודש שבט, יש צורך במעט דמיון ובראיית הנולד
כדי לצפות לאביב. אלה הדברים שהציתו את התודעה ואת הנשמה היהודית ואפשרו
לנו לשרוד בהצלחה עד עצם היום הזה. חבר בקהילה שלי בארה"ב שיתף אותי פעם
בסוד הישרדותו במחנות הריכוז הגרמניים שבהם היה כלוא במלחמת העולם השנייה.
זמן-מה לפני המלחמה, בלי סיבה ברורה, הוא קנה דירה בירושלים, על אף שעוד
לא הייתה לו שום כוונה לגור שם. הוא ביקש לשלוח לו את תכניות הדירה, והוא
נהנה להתבונן בהן
בשעות הפנאי שלו, ואז ניחתו עליו המלחמה וכל מוראותיה. הוא סיפר לי, "בכל לילה,
אחרי יום מפרך בעבודות הכפייה, כששכבתי בין המתים והגוססים על דרגש העץ שלי,
בעיני רוחי ובחלומותיי שיפצתי וריהטתי את הדירה שלי בירושלים. זה מה שעזר לי
להישאר שפוי ולהישאר חי. לחיי הייתה מטרה, ואילו אחרים השליכו את גופם על הגדר
החשמלית." הדירה שלו בירושלים הייתה האביב שלו, עתידו ותקוותו לחיים. כולנו
צריכים אביב שנוכל לצפות לו. התורה מבטיחה לנו עתיד אם נדבוק במילותיה ובמצוותיה.
היא מבטיחה לנו שהאביב בוא יבוא ואתו ההתחדשות והגאולה שלנו. בימים קרים
וקודרים אלה של חורף דיפלומטי, פוליטי וחברתי, יוקל לנו אם נזכור שהאביב אכן קרוב.
שבת שלום
ברל ויין
