Printer Friendly

דמוקרטיה ועריצות

האמרה המפורסמת של וינסטון צ'רצ'יל ש"דמוקרטיה היא שיטת ממשל איומה,
אבל היא טובה הרבה יותר מכל שיטת ממשל אחרת שניסינו" מוכחת שוב ושוב,
כמעט מדי יום ביומו. הדמוקרטיה איומה משום שאין הגדרה ברורה בדבר גבולות
הדמוקרטיה. הדמוקרטיה נועדה להגן על המיעוט מעריצות הרוב. יחד עם זאת,
היא צריכה להיות מסוגלת להגן גם על הרוב מפני עריצות המיעוט. בתחומים האלה,
הערכים הדמוקרטיים עומדים באמת למבחן. חופש הדיבור והביטוי הוא ערך בכל חברה
דמוקרטית, ועם זה, כפי שהשופט אוליבר וונדל הולמס מבית המשפט העליון של ארה"ב
ציין לפני מאה שנים, לאיש אין זכות לצעוק "שריפה" באולם מלא אנשים כשאין אש.
יש מגבלות הגיוניות על הזכות לחופש דיבור, ומשום כך הגבול בין עריצות לדמוקרטיה
אכן דק מאוד.

העצרת/הפגנה שהתקיימה בשבוע שעבר בירושלים היא דוגמה. הרוב המכריע של
תושבי ירושלים, יהודים, מוסלמים, נוצרים, חילוניים, דתיים וחרדים, התנגדו להצגה
פומבית ופרובוקטיבית של מה שנחשב בעיניהם התנהגות בלתי מוסרית ברחובות עיר הקודש. המארגנים של האירוע תבעו להתיר את קיומו כחלק מזכותם לחופש ביטוי.
מניעת קיומו, כך טענו, תהיה הפעלת עריצות של הרוב על המיעוט. בעמדה זו תמך
היועץ המשפטי לממשלה וכמה פוליטיקאים שמאלניים וקולניים. אך מתנגדי האירוע
טענו שזאת דוגמה מושלמת לעריצות המיעוט על הרוב. איש לא רודף את האנשים
שביקשו לקיים את האירוע. לא נחקקו חוקים שמפלים אותם, ואורח חייהם הוא בדיוק
כפי שעליו להיות – עניינם הפרטי ובחירתם האישית. אם כך, על מה ולמה הפרובוקציה
הציבורית? מה המטרה כאן? בוודאי לא דמוקרטיה, שהרי צריך להתחשב בכל השיקולים
הדמוקרטיים, כמו הסדר הציבורי, הרגישויות של קבוצות שונות, המציאות והצדדים
המעשיים של המצב הנתון. האירוע הזה היה בעצם המשך של מסע תעמולה שמתקיים
כבר עשרות שנים בעולם המערבי, תעמולה שמבקשת לאלץ את הרוב לא רק לסבול
את המיעוט אלא גם לכפות עליו לאמץ בעצמו את אורח החיים שלהם כנכון, כמתקדם
וכביטוי אמיתי ליחסים בין בני האדם. כשרואים זאת באור הזה, האירוע שהתקיים לא היה, כפי שפוליטיקאי שמאלני אחד טען בצדקנות, "ניצחון לדמוקרטיה", אלא ניצחון לעריצות של המיעוט, מיעוט קטן מאוד, על הרוב.

לפני עשר שנים התיר בית המשפט העליון של ארה"ב לקבוצה של ניאו-נאצים אמריקנים
לצעוד ברחובות סקוקי שבאילינוי, עיר שרוב רובה של האוכלוסייה בה יהודית. בית המשפט נשען בהחלטתו על הזכות לחופש הדיבור, ההתכנסות והביטוי. אך על אף שהאירוע הזה היה דוחה ביותר הוא לא היה חלק ממאמץ מרוכז של מארגניו להכריח
את הרוב העוין לקבל את עקרונותיהם. באמריקה יש היסטוריה ארוכה של מצעדים נגד יהודים, נגד קתולים ונגד מיעוטים. אפשר בהחלט להתווכח איזו תועלת צמחה מכך לחברה האמריקנית בטווח הרחוק, אך סוג המצעד שהתירו לערוך בירושלים בשבוע שעבר
שונה מהם בעובדה שאיננו הפגנה פרובוקטיבית של אידיאולוגיה בסביבה "עוינת" לה, אלא תביעה שמארגניו תובעים מהרוב שלא להתנגד, אפילו באופן פרטי, לערכים ולסגנון
החיים שהם מייצגים. זאת דרישה מהרוב, שמבקש להיאחז באמות מידה מסורתיות של מוסר תנ"כי, להיכנע מבחינה אידיאולוגית ודתית לתביעות של המיעוט. שוב, זאת דוגמה לעריצות של מיעוט שכופה את רצונו על הרוב שמתנגד למטרותיו בתקיפות מסיבות
דתיות, חברתיות, משפחתיות וקהילתיות.

בשנות ה-60 היו באמריקה מהומות ואלימות בעקבות מצעדים והפגנות של התנועה
למען זכויות האזרח שמחתה על האפליה "החוקית" נגד אזרחים אמריקנים שחורים. ההפגנות הללו היו נגד חוקים בלתי מוסריים ובלתי צודקים שייצגו את עריצות הרוב
בכמה מדינות בארצות הברית כלפי חלק מאזרחיהן. מטרת ההפגנות האלה היתה
לאפשר למיעוט המדוכא לקבל דיור שווה, חינוך שווה והזדמנויות שוות. הן נועדו להעניק
למיעוט המדוכא במדינות במעמקי הדרום את הזכות להצביע בבחירות ולהתמודד על משרות ציבוריות. רוב האזרחים האמריקנים והנציגים בקונגרס התנגדו זה מכבר לאפליה "החוקית" שהייתה נהוגה בדרום. מצב זה בוודאי איננו דומה לזה של מארגני האירוע  בירושלים בשבוע שעבר. אין בפניהם שום מחסומים חוקיים, כלבי משטרה או צינורות מים, והחוק איננו מפריד אותם נגד רצונם משאר החברה. הם לא צריכים לשלם מסים או לעבור מבחנים כדי להצביע בבחירות. אז על מה כל המהומה והפרסום? שוב, זה רק תכסיס שנועד לכפות על הרוב שמתנגד לדרכם סדר יום צר ולקדם אורח חיים שנחשב
לבלתי מוסרי על ידי כל הדתות המונותיאיסטיות.

אני אישית מסכים עם המדיניות של הרבי מגור שהורה לעשרות אלפי תלמידיו
להתעלם מכל העניין. אילו התעלמו, המארגנים לא היו נהנים מפרסום חינם מיותר
בשווי מיליוני שקלים. העניין כולו לא היה מתפרסם כעימות בין שמאל לימין, הקהילה
החרדית לא הייתה מושחרת בעיני הציבור שלא לצורך, ובעיקר בלי הצדקה, על התנהגותם של נעריה ומורדיה והאירוע היה עובר בלי שאיש יבחין בו או יתייחס אליו.
אך ברגע שהקרב החל, היה חיוני, למען שמירת הדמוקרטיה, אותה דמוקרטיה שמארגני האירוע ותומכיהם הפוליטיים דוגלים בה כל כך, להגביל את עריצות המיעוט על הרוב,
אם לא לבטלה לגמרי.

שבת שלום
הרב דוב ברל ויין