Printer Friendly
בלי הרבה מהומה
חמי, זכרונו לברכה, כיהן כרב 60 שנה ויותר, עשר שנים בליטא ויותר מ-50 שנה בדטרויט, מישיגן. כרב הוא ראה וחווה כמעט כל דבר שיכול לקרות בחיי בית-הכנסת והקהילה. הוא שימש לי מקור מתמיד של מידע, הדרכה וייעוץ. כמו כל החתנים, לא תמיד הטיתי אוזן לעצתו בשנים הראשונות להיכרותנו, אבל ברבות הימים למדתי שאיננו טועה כמעט לעולם כשהוא מעריך אנשים, מצבים ונושאי בית כנסת בעיתיים.
בכל פעם שהיה לי רעיון נהדר או תכנית חדשה לבית-הכנסת או לקהילה שלי וסיפרתי לו עליהם כדי לקבל את אישורו או את הערותיו, הוא כמעט תמיד עודד אותי לצאת ולממש אותם, אך הערת הסיום שלו לכל התכניות המהוללות שלי היתה: "אבען אהן א טומול" - אבל עשה זאת במתינות, בלי רעש או מהומה.
מחלוקת היא סם ממכר. הרבה מנהיגים דתיים, פוליטיים, חינוכיים, עיתונאיים וחילוניים פורחים דווקא עם שערוריות ומהומות. הם אוהבים מחלוקות. אני מתאר לי שגישה כזאת היא תוצר של האישיות והמבנה הפסיכולוגי של האדם. עם זה, מניסיוני, ולפי אמונתי, מחלוקת לשם מחלוקת תמיד מזיקה ומביאה תוצאות הפוכות לאלה שהמנהיג מנסה לקדם בעמדתו העקרונית אמנם, אך הקולנית מדי.
לפני עשרות שנים, כשהייתי רב צעיר מאוד, ושימשת כ"רב של שבת" בלבד בבית-כנסת קטן בשיקגו, בזמן שלמדתי משפטים בבימות החול (שילוב שלא הייתי ממליץ עליו לאיש), אמרו לי הגבאים בבית-הכנסת ההוא שהם מתכוונים לכבד אדם מסוים שבא לבקר בבית-הכנסת בעלייה לתורה. אותו אדם היה אז שנוא נפשה של הקהילה האורתודוכסית, ואני יעצתי לגבאים שלא לקרוא לו לעלות לתורה בבית הכנסת שלנו. מאחר שהגבאים היו כולם זקנים וחכמים ממני אז, ואולי אפילו ממני עכשיו, הם התעלמו מהוראותיי והזמינו את האיש לעלות לתורה. מחיתי על כך בפומבי ויצאתי מבית-הכנסת, ואתי כחצי מקהל המתפללים. כפי שאתם יכולים לשער, התחוללה מהומה גדולה, והמשך התפילה היה רצוף ויכוחים, רעש והרגשה רעה אצל כולם. כמה חודשים אחר-כך כבר לא כיהנתי כ"רב של שבת" בבית-הכנסת ההוא.
מאוחר יותר, כשבחנתי את ההשלכות של הלהט הדתי שלי, הבנתי שהתעלמתי מעצת היסוד של חמי. אותו אדם נקרא לעלות לתורה בכל מקרה, הקהל בבית-הכנסת התפלג באופן חסר תקנה, אני הפסקתי לשמש כ"רב של שבת" וכל השפעה טובה שיכולתי להשפיע שם אבדה. תכנית הלימודים שארגנתי לצעירי הקהילה בלילות שבת בוטלה, ואני נותרתי מובס ומתוסכל. בלי לעורר מהומה, הייתי יכול להיפגש עם הגבאים בשקט וביחידות ואולי להגיע איתם להבנה שתמנע הישנות של מצב כזה בבית-הכנסת. אך לאחר שהתחוללה המהומה, כבר אבד כל סיכוי להגיע להבנה.
מאז אני משתדל להישמע לעצת היסוד של חמי לכל אורך הקריירה הרבנית שלי. אני מתעב מחלוקות ואינני מגיב אפילו לאנשים שמתרברבים בחיבתם לחילוקי דעות. דרכי התורה הן תמיד דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. יש סוגיות רבות שבהן אדם חייב לנקוט עמדה, אך הדרכים להביא לכך שעמדתך תתקבל ותיושם רבות ומגוונות.
החיים מלמדים אותנו שבדרכי נועם משיגים יותר. מחלוקות ושערוריות רק מעוררות יותר מחלוקות ושערוריות מן הצד שכנגד. זה נכון בייחוד כשהמחלוקת עוטה מלבוש קדוש של תיאולוגיה או השקפה דתית. פילוגים רבים בעולם היהודי היום נובעים לא מהבדלים ממשיים בסוגיות יסוד או בשאלות של אמונה אלא יותר מהמהומה והרעש שההבדלים האלה מייצרים. לא פעם אדם צריך לנהוג באיפוק ולא להגיב רק כדי למנוע מהומה.
אבל בטווח הרחוק, בחירה בדרך פעולה שקטה ונטולת מהומות היא נשק רב עוצמה בידיהם של אלה שמבקשים להדריך ולהוביל בקידום היהדות וערכי התורה. פעמים רבות דווקא המוסיף גורע, ודווקא קולם של השתיקה והאיפוק חזק יותר מכל קול של רעש ומהומה.
שבת שלום,
הרב דוב ברל ויין
