Printer Friendly
בשלח
נס המן שירד משמים והזין מיליוני אנשים במשך ארבעים שנה הוא אחת מנקודות השיא של פרשת השבוע. הסיבה הברורה לנס הזה היא שבני ישראל היו צריכים לקבל מזון בכל יום כדי להתקיים, אך חכמי התלמוד ציינו סיבה נוספת לנס המן. הם אמרו "לא ניתנה התורה אלא לאוכלי מן". הצורך במן היה קשור קשר ישיר למתן התורה לעם ישראל בהר סיני. בלי מן אין תורה. מדוע? רוב המפרשים סבורים שרק אנשים שפטורים מדאגות היומיום של הפרנסה והשגת אוכל למשפחה יכולים להקדיש את עצמם ללימוד התורה ולהפנמת ערכי חיים שמתחייבים מקבלת התורה.
התורה היא דיסציפלינה תובענית. היא דורשת זמן ומאמץ וריכוז ממי שרוצה להבין אותה ולהעריך אותה כראוי. קריאה שטחית ואפילו דרשות מלהיבות לא יניבו מספיק אצל אלה שאינם מוכנים להשקיע זמן ומאמץ בשינונה ולימודה. אין ספק שזה היה נכון אצל הדור הראשון שקיבל את התורה, אצל בני ישראל שזה עתה השתחררו מעבדות מצרים ועוד לא הייתה להם מורשת ומסורת וכללי התנהגות שיסייעו לדורות הבאים של היהודים להישאר יהודים ולהעריך את התורה. הבידוד של עם ישראל במדבר סיני, יחד עם האספקה היומיומית של המן משמים והבאר הנסית של מרים, יצרו אווירה מוגדרת שמתאימה לחשיבה שאפשרה לתורה להכות שורש בלבם ובתודעתם של בני ישראל. זאת האווירה שבה קנתה לה התורה אחיזה בחייהם של בני ישראל.
משה, בנאומו האחרון לבני ישראל, כפי שהוא מתואר בספר דברים, סוקר את סיפור המן היורד משמים. אך שם משה מדגיש משהו אחר בעניין הזה. הוא אומר "ויאכילך את המן אשר לא ידעת... למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי אם על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". כדי להעריך את התורה, כדי להבין באמת את עומקה ולהבין את מערכת הערכים שלה, אדם צריך להאמין שהיא באה ממקור אלוקי. התכחשות להנחת היסוד הזאת של היהדות תפריע לכל הבנה או ניתוח מעמיק יותר של התורה. לכן המן, הנוכחות של האל, כביכול, בחיי היומיום של בני ישראל אפשר לתורה לחלחל למעמקי הנפש של בני ישראל ולהפוך אותה לחלק מהדנ"א של העם היהודי. מסיבה זו יכולה הייתה התורה למצוא לה משכן קבוע ומכובד רק אצל אלה שחוו את המן, את נוכחותו של האל, כביכול, בכל יום על בשרם ובעצם קיומם. חז"ל מלמדים אותנו גם שהמן לא ייצר שום פסולת בגוף האדם. כאשר עוסקים בפעילות קדושה, שום דבר לא הולך לאיבוד. כל מאמץ נרשם וכל מחשבה זוכה לתשומת לב בבית דין של מעלה, ואפילו כוונות טובות נזקפות לזכותו של אדם. הבה נרגיש כאילו גם אנחנו זוכים לאכול מן.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
