Printer Friendly
שמות
בתיה בת פרעה
אנחנו מוצאים בתורה הרבה מקרים שבהם אנשים זרים, אנשים שלכאורה עומדים מן הצד ואינם קשורים לדמויות או לאירועים המרכזיים של הסיפור, ממלאים תפקיד ראשי ומכריע בהתרחשות. במובן מסוים, הם זרזים לכל האירועים שבאים אחר-כך. הפליט מהמלחמה שמגיע ומספר לאברהם על נפילתו בשבי של לוט והאיש שמוצא את יוסף משוטט בשדות בחיפוש אחר אחיו הם רק דוגמאות אחדות לעניין הזה שמופיע שוב ושוב בסיפור התנ"כי.
בפרשת השבוע שלנו, בתו של פרעה היא זו שממלאת את התפקיד הלא מודע הזה בהיסטוריה היהודית ובתרבות העולם. היא יורדת אל הנילוס עם אמותיה, מבחינה בתיבה קטנה ששטה על המים ובתוכה תינוק. היא מושיטה אליה יד לפני שהתנינים יספיקו להגיע אליה. אז היא רואה בתוכה תינוק בוכה, ועל אף שהתינוק בא משפחה עברייה, היא חסה עליו, משיגה לי מינקת ולבסוף אף מביאה אותו אל ביתה, לארמון פרעה, שבו היא מגדלת אותו כבנה.
מתוך רצף האירועים המוזר והבלתי סביר הזה צומח משה הגדול שאחר-כך מנהיג את העבדים העבריים ומוציא אותם מעבדות מצרים אל התורה, הנצח וההתגלות בהר סיני. אף שברור שהקב"ה הוא זה שאחראי לכל התרחישים האנושיים שקורים, נדמה שבני אדם שבוחרים את הדרך, שמקבלים החלטות ומתנהגים בהתאם להחלטות האלה הם אלה שמניעים את הסיפור. אין שום דבר שמכריח את בת פרעה לרחם על תינוק יהודי חסר ישע שנמצא בסכנה. זאת החלטה שלה, וההחלטה הזאת מאפשרת לגורל האנושות לקבל תפנית חיובית.
המסורת היהודית מספרת שבתו זו של פרעה נקראה בתיה, בת-יה, בתו של האל, כביכול. היא מונצחת בעובדה ששמה ניתן לאינספור נשים יהודיות במשך אלפי שנות הקיום היהודי. המנהג שקיים עד ימינו לקרוא לנשים יהודיות על שמה הוא ביטוי להכרת התודה שלנו על המעשה מציל החיים שלה ועל חמלתה. התלמוד מספר לנו שהתיבה ששטה על היאור הייתה מחוץ להישג ידה של בתיה, לכאורה, ובכל זאת היא הושיטה יד כדי להביא אותה אליה. כשבני אדם עושים כל מה שהם יכולים למען מטרה נעלה או מעשה טוב, פעמים רבות מסייעים להם משמים, ולכן היד שלה התארכה מספיק כדי למשוך את התיבה אליה ולהציל את התינוק. שוב, השילוב הכמעט מיסטי הזה בין ההחלטה של האדם להדרכה משמים הוא זה שאחראי לדחיפת הסיפור של האנושות קדימה.
התורה מדגישה שלא די בכך שבתיה הצילה את התינוק ממוות באופן זמני אלא שהיא גם המשיכה להגן על הילד ועל רווחתו כמיטב יכולתה, עד כדי כך שהיא גידלה אותו כבנה בארמון המלכות של פרעה. פעמים רבות אנחנו עושים מעשים רחומים וטובים, אבל רק באופן חלקי, בלי להמשיך בהם עד תום. התלמוד מלמד אותנו ש"המתחיל במצווה אומרים לו גמור". בתיה זוכה לחיי נצח עם כל עם ישראל על המעשה הטוב שעשתה מרצונה עד תום, מעשה של חמלה ורחמים.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
