Printer Friendly
מסעי
התורה מתעדת לנו את מסעות בני ישראל ב-40 השנים שהתהלכו במדבר סיני. כל העצירות והמחנות שלהם בדרך מוזכרות. רש"י מסביר שזה דומה לאבא שסוקר בפני בנו הבוגר מסע ארוך שעשתה המשפחה לפני שנים רבות ונזכר איך הבן, שהיה צעיר אז, התנהג בכל מקום ומקום.
כולנו מכירים את הקלישאה (השחוקה אמנם, אך בכל זאת נכונה) שהחיים עצמם הם מסע. כשאנשים יוצאים ונוסעים, הם מצלמים תמונות כדי שכאשר ישובו הביתה יוכלו להיזכר במקומות שבהם ביקרו ובאירועים שקרו להם במקומות ההם. יש בנו דחף פנימי לזכור איפה ביקרנו והיכן היינו בחיים. למעשה, זה הבסיס לכל ספרי הזכרונות והאוטוביוגרפיות. איננו רוצים לשכוח מה קרה לנו במסע החיים, ואין לנו שום רצון שאלה שיבואו אחרינו ישכחו אותנו.
הדחף הזה לזכור ולהיזכר ולספר את הסיפור שלנו הוא דחף חזק מאד. אם כל פוליטיקה היא מקומית, אז כל היסטוריה היא אישית ופרטית. לכן הסקירה בפרשת השבוע של כל המקומות במדבר שבני ישראל עברו או שהו בהם, נושאת בתוכה משמעות מיוחדת וחזקה. היא מדברת אל הרגש האנושי בתפיסת העבר שלנו, ולא רק אל השכל.
אחד היתרונות שבסקירת אירועי העבר והמקומות שבהם הם התרחשו, הוא היכולת ללמוד מהחוויות האלה ולא לחזור על משגי העבר ברוב טיפשות. זאת הכוונה של רש"י כשהוא מספר על הדוגמה של האב שמתאר לבנו את המסע הארוך שלהם. "כאן חשת בראשך, כאן מעדת ונפלת", וכן הלאה. האב אומר לבנו להיזהר ולא להיות רשלני כל כך להבא.
המאמץ להכיר את ההיסטוריה היהודית ולהבין את העבר שלנו נועד לסייע לנו לאמץ התנהגות בהווה ולעתיד שלא תהיה חזרה מיותרת על משגי העבר. מאדם או אומה שאינם מכירים את עברם, או יודעים עליו אך מעט, אי אפשר לצפות לקבלת החלטות נבונה בהווה או בעתיד.
לעם היהודי היתה היסטוריה ארוכה, עשירה ורבת אירועים. חיינו בכל מקום על פני כדור הארץ וחווינו כל סוג של ממשל ומשטר שמוכר לאנושות. "המסעות" שלנו אמורים להעניק לנו את היכולת להתמודד עם בעיות בימינו לאור ניסיון העבר. אך היכולת הזאת מותנית, כמובן, בכך שנזכור תמיד את האירועים מעברנו.
הבורות התהומית שממנה סובל חלק גדול מהעם היהודי בעניין ההיסטוריה הארוכה שלנו תרמה תרומה גדולה לדיסוננס שקיים בעולם היהודי היום. מן הראוי שנוציא את אלבום התמונות הישן ונתבונן בו בעיון.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
