Printer Friendly
אחרי מות
בפרשת השבוע אנו למדים בתורה שיש שני גורמים שנושאים עליהם את חטאי עם ישראל ביום הכיפורים ובאמצעותם מגיעה כפרה ומחילה לכל עם ישראל על חטאיו. הגורמים האלה הם הכהן הגדול שאחראי על קיום הפולחן במקדש והשעיר שנלקח לעזאזל ומושלך מהצוק כשהוא נושא עליו את חטאי עם ישראל.
רבות כתבו על שני הגורמים האלה ועל תפקידים בטקס הקדוש של יום הכיפורים. דומני שאחד הלקחים שאפשר ללמוד מהצורות השונות כל כך האלה של טקס קבלת מחילה על חטאים טמון בניגוד החריף בין שני הגורמים שמתווכים בינינו לבין הקב"ה בעניין זה. יש ניגוד חריף בין הכהן הגדול, האדם הקדוש והנעלה ביותר שלבוש בבגדים לבנים ומוקדש כולו לעבדות השם ולטהרה, לשעיר, בעל חיים, יצור שאין בו תבונה או רוח אנושית, שנבחר באקראי ובהגרלה לשמש כקורבן לכפר עלינו. מה נוכל ללמוד מההבדל הזה בין שני המתווכים בין האדם לאלקיו? אולי נוכל להבין מה תפקידו של הכהן הגדול בדרמה הרוחנית הזאת, אבל תפקידו של השעיר אפוף מסתורין ופליאה. אין ספק שהעניין כולו דורש מחשבה, ניתוח והסבר.
אני למד מזה שהכהן הגדול מביא לעם ישראל מחילה באמצעות החיים, בכך שהוא מנהל חיים של קדושה ושל שירות הציבור. הכהן הגדול מברך את העם ומודע לכך שהוא נושא באחריות להתנהגותו. תפקידו לשמש דוגמה ומופת לאחיו הכהנים ולעם ישראל בכלל. אין זה פשוט לחיות חיי קדושה ולשמש מנהיג רוחני ודוגמה ומופת לעם. לעתים קרובות נדמה לנו שקידוש השם הוא משימה שהיא מעבר לכוחותינו הדלים וליכולתנו. לא כך הוא. קידוש השם האמיתי, המאבק האמיתי להשגת קדושה ומחילה, מתבצע בחיי היומיום. הוא מושג ביחסינו לזולת ובמאבק המתמיד שלנו לשיפור עצמי.
הדרך השנייה לקבל מחילה, השלכת השעיר לעזאזל מהצוק, היא דרך של מוות למען המטרה. על אף שמוות על קידוש השם היה חלק בלתי נפרד, לצערנו, בקיום היהודי בכל הדורות, ברור שאין זאת השיטה המועדפת לקידוש שם שמים. כפי שהשואה הוכיחה לנו שוב ושוב, אין זו בחירה מחושבת ורצונית של האדם. כמו השעיר לעזאזל, לא פעם זאת בחירה כפויה ואילמת, בחירה אקראית שאחרים עושים בשבילך. אף שגם הבחירה הזאת מביאה מחילה לחטאיו של האדם ולחטאי זולתו, אין בה הגשמה אמיתית של החלק האנושי בבקשת מחילה. מבחינה מעשית, נראה שהשעיר לעזאזל הוא חלק מחיי העם היהודי, אבל השאיפה של כולנו צריכה להיות לנסות לפחות לחקות את הכהן הגדול.
