Printer Friendly
מצורע
רש"י מצטט מסורת שמופיעה במדרש לפרשת השבוע, לפיה גילוי הנגע שפקד בית של יהודי שגר בארץ-ישראל בתקופת התנ"ך היה בעצם ברכה סמויה. הכנענים, שצפו את בואם של בני ישראל לארץ, שמרו את חפצי הערך שלהם במקומות מסתור חלולים בקירות בתיהם. אחרי שהכנענים הובסו ונטשו את בתיהם, יהודים עברו לגור בהם, ואז לקו הבתים בנגע מסתורי. הופעת הנגע אילצה את היהודים לפרק את הבית כדי לטהר אותו מהנגע, וכאשר זה קרה, אוצרות הכנענים המוסתרים התגלו, והיהודים שגרו בבית התעשרו.
המסורת המדרשית המוזרה משהו הזאת סותרת דעה אחרת שמובעת בתלמוד שלפיה הנגעים בבתים מעולם לא הופיעו במציאות והתורה דיברה על הנושא הזה רק על מנת שנקבל שכר על לימוד הנושא התיאורטי הזה של טומאה וטהרה. דעה אחרת בתלמוד גורסת שאכן היו במציאות נגעים בבתים, אבל אין בתלמוד שום אזכור לברכה או לאוצר החבוי שמתגלה בבית כזה.
למרות כל זאת, ברור שרש"י בחר להציג בפירושו את המסורת המדרשית, כדי להדגיש את הנושא הזה בפרשת השבוע. בעשותו כן, הוא מדגיש בפנינו, תלמידיו, שיש לקח חשוב שעלינו ללמוד מהפרשה הזאת ומהמסורת הזאת.
לא זו בלבד שהמסורת הזאת באה ללמד אותנו שיש לא פעם אמת גם באמרה השחוקה שבכל דבר רע יש גם משהו טוב. היא מלמדת אותנו לקח עמוק הרבה יותר, והוא שדרכי האל, ולכן גם תהפוכות החיים, נסתרות, בלתי צפויות ואינן כפופות לשום הסבר או ניתוח הגיוני. הקב"ה רוצה שנקבל את אוצרות הכנענים, אך אין הוא מעניק לנו אותם בצורה ישירה ופשוטה. הם באים אלינו רק אחרי תחושות כאב, אכזבה ואפילו בושה שמלווה את מי שמגלה שהוא גר בבית שיש בו טומאה רוחנית ובעקבות הרס הבית, לכאורה. רק כשאדם צריך לעבור סדרה של קשיים, כמו התייעצות עם הכהנים, הסגר של הבית ולבסוף פירוקו, אז מתגלה לו התכלית והמתנה של האל.
כולנו בוודאי מעדיפים לקבל אוצר חבוי ומתנות אחרות בצורה ישירה וברורה. אך המציאות לא מתנהלת בדרך הזאת. לא פעם בחיים אנחנו נוחלים אכזבות ועוברים ניסיונות, ורק אחר-כך אנחנו מצליחים להבין כמה שפר עלינו מזלנו באמצעות אותם אירועים בלתי נעימים לכאורה. מסיבה זו חז"ל מזהירים אותנו שאדם צריך לברך על הרעה כפי שהוא מברך על הטובה. לעתים קרובות האירוע "הרע" מתגלה כלא כל כך רע למרות הכול, ולכן אנחנו תמיד מצווים לקבל בברכה כל מה שהקב"ה מעניק לנו.
