Printer Friendly

שמיני

האירועים שמתוארים בפרשת השבוע מתרחשים ביום השמיני, אחרי שבעה ימים של הכנות והקדשת המשכן והקדשת הכהנים שיעבדו בקודש. היום השמיני הפך ליום של אתגר ולבסוף גם ליום של אסון ועצב. כשהתורה מדגישה שכל זה התרחש ביום השמיני, התורה מלמדת אותנו שיעור חשוב על החיים: שבעת הימים של ההקדשה הם ימים של התעלות והישגים, אבל רגשות כאלה אינם יכולים להימשך לאורך זמן. בחיים תמיד מגיע היום שאחרי, היום השמיני שבו יש אתגר או מאבק ולפעמים אפילו כאב. לכן, לא פעם, זה היום הקובע בחייו של אדם ובעתידו.

לעתים תכופות עלה בדעתי שאולי אחד המסרים המעודנים ביותר שהתורה לימדה אותנו הוא זה כשקבעה את היום השמיני בחייו של התינוק היהודי כיום המילה. זה היום שמטביע בו את יהדותו לנצח. זה יום של שמחה להורים ולמשפחה, אבל גם יום של כאב והקזת דם לתינוק. משום כך זה יום של שיש בו קדושה וכובד ראש, יום שמלמד אותנו שהקרבה, עקביות ונחישות הם חלק מגורלו של אדם בחיים. אחד המורים הנכבדים בישיבה שבה למדתי כנער מתבגר וחולמני לפני עשרות שנים תיאר זאת בתמציתיות ואולי אפילו באירוניה מסוימת. הוא אמר "החיים הם כמו מסטיק. קצת טעם, והשאר פשוט לעיסה, לעיסה, לעיסה." וזה נכון.

נכדי האהוב, בנימין גבירץ, הצעיר מבין כל נכדיי האהובים, חוגג בר מצווה בשבת הקרובה. למרבה השמחה, פרשת שמיני היתה גם פרשת הבר מצווה שלי. אני זוכר שאבי, זיכרונו לברכה, אמר לי בדרשה שלו בבית הכנסת בשבת ההיא שמה שאעשה בחיי ביום השמיני, ביום שאחרי כל חגיגות הבר מצווה, זה האתגר החשוב בחיים. אין ספק שהאתגר של היום השמיני הוא האתגר האמיתי בחיים. אני מתפלל שהקב"ה יעניק לבנימין את כל הברכות בחיים, אבל אני מתפלל בעיקר שהוא, כמו כולנו, יבין שהאתגרים בחיים טמונים בהתנהגות השגרתית והיומיומית שלה אנחנו יכולים, אם אנחנו רוצים, להעניק משמעות וקדושה.

זה המסר שעובר בפרשה הזאת לאהרון ולבניו: התמדה, אמונה וציות לחוקי התורה והערכים היהודיים הם הדברים שנדרשים מהם. לאחר ששבעת הימים של החגיגות וההקדשה הסתיימו, הוטלה עליהם המשימה לטפל במשכן. אולי לזה התכוונו חז"ל כשאמרו ששני בניו של אהרון שמתו במשכן מתו מפני שהיו שיכורים מיין. הם נשארו באווירה של שבעת הימים של החגיגות שחלפו ולא עברו לאווירה של היום השמיני שהגיע אחריהם. טעויות כאלה יכולות להיות הרות אסון ואף קטלניות.