Printer Friendly
וייגש
"סוף טוב, הכול טוב" היא אמרה ידועה. לכאורה היא אמורה להיות נכונה לפרשת השבוע הזאת, כשיוסף ומשפחתו מתפייסים סוף-סוף, אחרי יותר מעשרים שנה של כאב וניכור. יעקב יורד מצרימה להתחבק עם בנו האהוב, ובני ישראל מתחילים מאות שנים של גלות במצרים, כשהמאה הראשונה של הגלות הזאת מוצלחת ונעימה.
אך כמו שקורה עם הרבה ביטויים או אמונות עממיות, האמרה הזאת לא לגמרי מדויקת. האיבה והמרירות ששררו במשך עשרות שנים בין יוסף לאחיו לא נשכחת בקלות. בפרשת השבוע הבא נראה שהאחים חושדים שיוסף נושא בלבו כוונות רעות כלפיהם, ושיוסף, אחרי מות יעקב, מתרחק מאחיו אט-אט. פצעים נרפאים אמנם, אבל הם תמיד משאירים אחריהם סימנים וצלקות. התחרות בין יוסף ליהודה, שהיא המרכיב המרכזי בחלק הראשון של פרשת השבוע הזאת, נמשכת אלף שנות היסטוריה יהודית וכמעט מפצלת את העם היהודי, ולא רק את הממלכות שלו, לשתי סיעות יריבות. לכן, על אף שפרשת יוסף ואחיו מסתיימת יפה ובאופן משביע רצון, לכאורה, בסיפור של פרשת השבוע הזאת, המשקעים מכל החשדות, היריבות והזיכרונות המרים, שמקבלים ביטוי ברור בהמשך הסיפור, מעיבים על כל תקווה לסיום אופטימי מדי לסיפור המשפחתי המרתק הזה.
לכל אירוע אנושי יש השלכות מתמשכות יותר וחשובות יותר ממה שאנשים משערים בתחילה. מאחר שכולנו חיים רק פרק זמן מגובל, קשה לנו להבחין בהשלכות מרחיקות לכת של המעשים שלנו. אילו הבינו אחיו של יוסף שהתנהגותם כלפי יוסף תביא, מאות שנים אחר-כך, לפיצול הממלכה היהודית בארץ-ישראל, אולי הם היו מתנהגים אחרת ואולי יוסף עצמו היה מתנהג כלפיהם אחרת. לא לחינם לימדו אותנו חז"ל שהחכם הוא האדם שרואה את הנולד, האיש שמבין את ההשלכות של מעשים בהווה על העתיד. הרעיון הזה הוא גם הבסיס לדברים אחרים שאמרו חכמינו על כך שאפילו החכם צריך להיזהר מאוד מפני תוצאות לא צפויות ולא מתוכננות של מעשיו ודבריו. לא פעם ההשלכות של מעשינו הן ההיפך הגמור ממה שרצינו להשיג.
החרם הרבני על שפינוזה הנציח אותו, כפי שלהבדיל, החרם על החסידות הפך אותה לתנועה הפופולארית ביותר ביהדות מזרח אירופה. יוסף ואחיו, כמו כולנו, אינם מסוגלים לשנות את העבר. אך כשמבינים איזה קרע אירועי העבר יצרו בחיים היהודיים, ראוי לעשות מאמץ מיוחד כדי להגיע לפיוס אמיתי. נדרשה לנו עבדות מצרים והגאולה ממנה כדי שנגיע לאחדות כעם, אותה אחדות שקיבלה ביטוי ברגע ההתגלות על הר סיני. אסונות מאחדים אותנו. ראוי שנלמד לחיות יחד בשלום גם בלי אסונות.
