Printer Friendly
צו
המילה "צו" פירושה ציווי, פקודה, הוראה מחייבת. המילה ומשמעותה הן הבסיס להלכה היהודית ולקיום המצוות. כשאנחנו מברכים לפני קיום מצווה, אנחנו אומרים "וציוונו". המילה העברית שמשמשת בפי העם בדרך כלל לציון מעשה טוב היא "מצווה", מלשון ציווי. מובן שלכל אחד ואחד מאתנו יש בחירה חופשית אם לקיים מצוות אם לאו, אך כשאנחנו מקיימים מצווה, עלינו להיות ערים לכך שאנחנו עושים אותה מפני שהא-ל ציווה אותנו, ולא רק מתוך טוב לבנו או בגלל ההיגיון של החשיבה שלנו.
על אף שיש הרבה רגש ביהדות, היהדות איננה דת שמבוססת על רגש. היבט הציווי ביהדות עוזר לנו לפעול בדרך נכונה בחיים גם כאשר הרגש או ההיגיון נעדרים ברגע ההחלטה שלנו לעשות מעשה טוב או להימנע מעשיית רע. טבע האדם מנעוריו והלאה הוא להתנגד לסמכות ואפילו לדחותה לגמרי. עם זאת, התורה מתארת את היהודים כעבדיו של הקב"ה, נכנעים למצוותיו ולמערכת הערכים שציווה לנו. היא אומרת בבירור שעל אף שאנחנו אנשים חופשיים ועומדות לפנינו בחיים אפשרויות למכביר, אסור לנו לנצל לרעה את חופש הבחירה הזה. לקב"ה יש זכות לצוות עלינו, ומצוותיו הן הבסיס לחיים היהודיים. אנחנו דת של התנהגות ומעשים, ולא של רק של ידע, לימוד או שכל.
בפרשה זו אנחנו למדים שגם משרתי הציבור כפופים למצוות האל ולהוראותיו. אהרון ובניו אחריו לעולמי עד משרתים את הציבור בעבודתם במשכן ובמקדש בהתאם למצוות הא-ל, ולאו דווקא לפי ההבנה האישית שלהם או בהתאם לרוח הזמן והמקום.
בפרשה הבאה נהיה עדים להשלכות הטרגיות למעשיהם של שניים מבני אהרון שהחליפו את צו הא-ל בשיקול דעתם האישי כשניגשו לקיים פולחן חשוב שעליו נצטוו. ההיסטוריה היהודית מלאה בחורבנם של יחידים וקבוצות שהתעלמו מהרעיון של מצוות הא-ל והחליטו לפעול לפי ההגדרה שלהם ליהדות. אפילו במבט מהיר על חיי היהודים והחברה היהודית היום קל לראות את האסונות שהם תולדה של חברה יהודית שנטשה את רעיון היסוד הזה, הרעיון שאנחנו עם שנצטווה משמים לקיים אורח חיים מסוים ולהישאר נאמן למערכת הערכים שקיבל מהקב"ה.
במאות השנים האחרונות חלק ניכר מהעולם היהודי התנהג כמו נער מתבגר מרדן שבז למבוגרים ובטוח שהוא יודע הכול ויכול לעשות הכול. נוכל לחזור ולקיים חברה יהודית בריאה יותר אם נשיב על כנם את ערכי הסמכות והמצווה בחיינו האישיים והלאומיים. נגלה שדווקא מה שנחשב ישן עדיין רלוונטי ביותר ויכול לחדש ולהעניק השראה לכולנו.
