Printer Friendly
תצוה
הטוהר של השמן לאור המנורה בבית המקדש מקבל דגש בפסוק הפותח של פרשת השבוע. ברור שהתורה דורשת את שמן הזית הזך ביותר להדלקת האור במנורה, לא רק מסיבות גשמיות ומעשיות, כדי שהלהבה לא תהבהב ולא תיחלש, אלא גם מסיבות סמליות ומוסריות. האור של התורה תלוי בטוהר המוסרי של מקורו. כפי ששיירים ולכלוך מזהמים את השמן ומונעים אפשרות להדליק להבה יציבה, גם פגמים קשים באופי ובהתנהגות של המורה והרב מחלישים את לימוד התורה שלו לתלמידים ולהמוני ישראל.
האירועים האחרונים שהתרחשו בחברה הישראלית הדתית והחילונית רק מחזקים את הדרישה הזאת. השמן לאור של התורה צריך להיות טהור וזך. שלמה המלך אמר "זבובי מוות יבאיש יביע שמן רוקח". השמן הטוב ביותר קיים, אבל הזבוב המת בתוכו מבאיש את כל המרקחת. לדאבון הלב ולמרבה הצער, נראה שאי אפשר להימלט מהאבחנה הזאת גם כשמדובר בחיים ובהתנהגות בני האדם. לפיכך התורה שמה דגש גדול על השמן לאורות המנורה במקדש. מפני שאם השמן נגוע ומזוהם, גם המנורה עצמה מושפלת ומבוזה בעיני הציבור ואורה מתעמעם ודועך. התורה מבהירה את הנקודה הזאת בצורה ישירה ובוטה בדרישה הקפדנית שלה לשמן זית שממנו ידליקו את אור המנורה. אסור לנו לשכוח את הלקח הזה.
עוד לקח חשוב שעולה מפרשת השבוע הוא לקח שאנחנו לומדים מהיעדרו של משה בפרשה זו. התורה, על אמיתותיה וערכיה, על שלמותה ותקפותה, לעולם אינה תלויה באדם אחד, ולא משנה כמה הוא דגול הוא נראה לנו. התורה מדגישה את העובדה שמשה העניו מכל אדם ש"בכל ביתי נאמן הוא" ושלא קם בישראל נביא כמותו אף הוא בן תמותה וגם את העובדה שהוא לא תמיד עומד באמות המידה שהקב"ה דורש ממנו. התורה מזהירה אותנו שלא לראות בבני אדם מושלמים שאינם טועים לעולם.
מחבר התהלים מזהיר אותנו שלא לשים את מבטחנו בבני אדם, אפילו בגדולים שבהם, אלא רק באלקים ובתורתו. הנטייה להאליל בני אדם, גם אם הם חכמים, מנהיגים או קדושים, היא נטייה מסוכנת. היא מובילה לתופעה המפחידה של פולחן האישיות, שתבעה הרבה קורבנות בהיסטוריה הרחוקה ובהיסטוריה המודרנית של העם היהודי ושל האנושות בכלל.
על אף שהתורה תמיד מזוהה עם משה, פרשת השבוע מראה לנו שהתורה קיימת באופן עצמאי, בנפרד ממשה. שמו לא צריך להופיע כדי שהתורה תהיה תקפה. הנטייה המודרנית שקיימת בעולם הדתי לסגוד לאנשים ולהעריץ אותם היא מסוכנת. כל בני האדם עלולים לחטוא, להיכשל ולטעות. בתורה הסגידה שמורה רק לקב"ה עצמו. לעתים אנחנו צריכים אירועים כואבים ועצובים כדי להיזכר באמת החשובה הזאת.
