יתרו
הבסיס לכל המוסר האזרחי והאישי נמצא בדברי ההתגלות שקיבלו בני ישראל בהר סיני, כפי שמסופר לנו בפרשת השבוע בתורה. קשה לדמיין כל קידמה או תרבות אנושית בלי עשרת הדיברות ומערכת הערכים שהן מייצגות. מונותיאיזם, כבוד להורים ולסמכות, הגנה על האדם ועל רכושו, החשיבות של יום המנוחה ושל השלווה הרוחנית, אמירת אמת ועשיית צדק – כל אלה הם הבסיס לקיום האנושי. אפילו היום, אלפי שנים אחרי מעמד הרס סיני, ידוע שהרעיונות האלה, שחיוניים להצלחת החברה האנושית, עדיין אינם מקובלים בכל העולם. פשע, רצח ומעשים לא מוסריים מכל הסוגים עדיין נפוצים בחברה האנושית. אולי ההבנה הזאת הובילה לאמירה הקשה של חז"ל במסכת אבות שבכל יום ויום יוצאת בת קול מהר סיני ואומרת "אבוי להם לבריות מעלבונה של תורה".
כללי היסוד של החיים כל כך הגיוניים וברורים בתבונתם, ובכל זאת אינם נשמרים מספיק בפועל. מבט אחד בכל עיתון יומי בכל מקום בעולם יאשר את האמירה העגומה הזאת על מצב האנושות בעולמנו היום. אנחנו רחוקים מאוד מהטמעת הרעיונות שקיבלנו בהר סיני בחיינו, גם שלושת אלפים שנה אחרי שקיבלנו אותם כאבני יסוד של התרבות האנושית. לדאבון הלב, היצר הרע של בני האדם עדיין חזק יותר בחברה שלנו.
אך התורה מצווה אותנו להילחם ביצר הרע שטבוע בתוך כל אחד ואחד מאתנו. המלחמה הזאת צריכה להתחיל בתוכנו. מסופר על חכם גדול שאמר בסוף חייו: "כשהייתי צעיר ניסיתי לתקן את כל מה שהיה מעוות בעולם. כשהזדקנתי, הבנתי שהמשימה הזאת מעבר לכוחותיי, ולכן התרכזתי בקהילה שלי. אחרי זמן-מה הבנתי שגם זה מעבר לכוחותיי, ולכן התרכזתי במשפחה שלי ובצאצאיי. לצערי, הבנתי שגם אותם יהיה לי קשה לתקן, ולכן עכשיו החלטתי להתרכז בי ולתקן את עצמי ואת מידותיי."
התורה תמיד מדברת אלינו במונחים אישיים, כבני אדם שאחראים למה שהם עושים ולמה שאינם עושים, ולא רק בהכללות מוסריות יפות. קיבלנו מצוות ולא המלצות שאפשר לקבל או לדחות. התלמוד וההלכה הגדירו בשבילנו כל אחת מהמצוות האלה באופן טכני ומעשי. המסורת היהודית, על מנהגיה, התרחבה על בסיס הפרטים ההלכתיים ויצרה לנו מערכת כללים להתנהגות מוסרית בחיי היומיום. רק בהקשר המוסרי הרחב הזה אפשר להבין את הדיבר "לא תחמוד". אמנם אי אפשר לאכוף אותו באופן חוקי בבית משפט אלא אם הפרתו דחפה אדם לגנוב, אך ההשלכות המוסריות של הדיבר אמורות להיות ברורות לכולנו. אשרינו שזכינו לקבל תורה כזאת ומערכת ערכים כזאת.