Printer Friendly
לך לך
בחלק ניכר מחייהם, נדדו אברהם אבינו ושרה אמנו. הנדודים שלהם החלו במסע ממסופוטמיה לארץ-ישראל, כפי שמתואר בפרשת השבוע הזאת. משחזור התאריכים שמתייחסים לגילו של אברהם, כפי שהוא מופיע בתורה, המפרשים מגיעים למסקנה שאברהם עשה כמה מסעות לארץ-ישראל לפני שהתיישב שם דרך קבע. גם בזמן שאברהם ושרה השתכנו בארץ-ישראל, הם לא הפסיקו לנדוד. הרעב אילץ אותם לרדת מצרימה, אך בסופו של דבר הם חזרו לארץ-ישראל.
נסיעות ונדודים גובים מבני אדם מחיר לא מועט. תחושת חוסר הקביעות וחוסר הביטחון היא תמיד תוצר לוואי של נסיעות, הגירה ונדודים כפויים. אברהם ושרה מנצלים את מסעותיהם כדי להפיץ את המסר המונותיאיסטי בעולם הפגאני. הם עוברים מלחמות, עריצות, רעב, אכזבות, קשיים משפחתיים ותסכולים מתמשכים. ההבטחה של הקב"ה שיזכו לגדולה ולנצח לא מבטיחה להם חיים קלים ונוחים. למרות כל הצלחתם ומספר הנפשות הגדול שהם עשו, הם ניהלו, ביסודו של דבר, חיים של בדידות. לא היה להם ביטחון בעתידם ונראה היה שלא יוכלו להביא לעולם צאצאים שימשיכו את עבודתם בדורות הבאים. בסך הכל, נראה שהם נאלצו לשלם מחיר אישי גבוה על היותם הורים לעמים רבים ומצפון האנושות.
האמת הבסיסית של כל הסיפור ביחס לאבות ולאמהות של העם היהודי היא שחייהם משמשים פרדיגמה לסיפור היהודי לאורך הדורות, "מעשה אבות סימן לבנים". אנחנו עם של נוודים. אנחנו נוסעים בעולם, מרצון ושלא מרצון, מפיצים את רעיונות היסוד של המונותיאיזם, יחס טוב וחמלה כלפי הזולת ותקווה לעתיד טוב יותר לאנושות כולה.
מטבע הדברים, האכזבות, התבוסות והתסכולים שאברהם ושרה חוו חוזרים על עצמם גם לאורך כל ההיסטוריה היהודית. גן הנדודים שנמצא בתוך כל יהודי קיים בנו גם היום. אנשים שהם נוודים מטבעם מתקשים להסתפק במה שיש להם או במקום שבו הם נמצאים. אברהם עצמו קובל בפני האלקים ושואל: מה נתת לי? רק בסוף חייו אברהם מגיע לשלווה ולקביעות שתמיד רצה. ההישגים שהשיגו היהודים במשך הדורות, לנוכח הקשיים האדירים, הם מופלאים. אך היה להם גם מחיר כבד. אדם צריך להבין שאין דרך קלה להיות צאצא אמיתי של אברהם ושרה. זה לא רק עניין של ביולוגיה וגנטיקה. זה גם עניין של מחויבות, עקשנות וקשיחות לנוכח הבדידות וההתנגדות.
אני מתפלל שהנדודים שלנו מתקרבים לתחנה הסופית ושנגיע, כמו אברהם אבינו, לשלווה ולקביעות בחיינו הפרטיים והלאומיים.
