וזאת הברכה
בסיום קריאת התורה בשמחת תורה אנחנו תמיד חשים שמחה וששון גדולים. השירה היפה והקצבית של ברכות משה לעמו האהוב מהדהדת באוזנינו בכל הדורות. הברכות שלו מאפילות על העצב שיש בפרשה שמתארת גם את מותו של המנהיג הרוחני הגדול ביותר שידע העולם. בדרך זו אפילו מותו של משה מתעדן בחגיגות שמחת תורה שאנחנו חוגגים לכבוד השלמת קריאת התורה שקרויה על שמו. החלופיות של האדם, העובדה שהוא בן תמותה, משפיעה על חיי כולנו. איך נקבל את הברכות ונשיג את הנצח למרות החלופיות והמוות – זה האתגר שהמצוות והחיים היהודיים מציבים בפנינו. בד בבד עם ההבנה שאנחנו עתידים למות, אנחנו שואפים לאלמוות. זה פרדוקס, לכאורה, שנמצא בלבו של המפעל היהודי והחיים היהודיים.
כובד הראש ואפילו האימה שראש השנה ויום הכיפורים מעוררים בנו מתחלפים בשמחה של סוכות ושמחת תורה. הרצינות איננה נעלמת, אך באמצעות קיום המצוות של חג הסוכות היא הופכת לאופטימיות אמיתית ולאמונה מלאה בכך שיצורים בני תמותה כמונו יכולים באמת ובתמים לזכות בחיי נצח, להיות בעלי השפעה ולהיזכר זמן רב אחרי שגופם יעזוב את העולם הזה. אולי זה הלקח העיקרי של פרשת וזאת הברכה עצמה – משה בן התמותה איננו עוד, אך משה המנהיג בן האלמוות ומקור ההשראה של עם ישראל מוסיף לחיות לנצח נצחים בלבו ובתודעתו של עמו.
המזון והמשקה של שמחת תורה נועדו רק לסייע להגביר את תחושת ההישג והשמחה הפנימית. כמו בפורים, בשמחת תורה מותר לגוף ליהנות בחופשיות ממאכל וממשקה, אך בניגוד לפורים, השמחה בשמחת תורה היא שמחה פנימית, תחושה של התרוממות רוח ומסירות מחודשת שמעוררת בנו מחויבות והתמדה שמאפיינות כל כך את החיים היהודיים שלנו כאנשים וכאומה. השתכרות איננה נחוצה ואפילו מזיקה כשמבקשים ליצור תחושה של שמחה פנימית ומסירות. חז"ל מתארים את עבודת האל כ"שמחה של מצווה", שמחה פנימית שהנשמה חשה כשהיא עושה מעשה טוב או מקיימת את אחת המצוות. הגישה הזאת לעבודת הבורא היא שהופכת את שמחת תורה לחג שמח כל כך.
אנחנו ערים לכל הדברים החיוביים שהשגנו בחיים ולהזדמנויות הרבות שעוד יהיו לנו להוסיף להשיג הישגים כאלה בעתיד. אנחנו חשים שבמעשים הטובים ובקיום המצוות אנחנו קונים כרטיס לחיי הנצח, קונים לנו הערכה וזיכרון עד. אין בחייו של אדם שמחה גדולה יותר מתחושה זו של חשיבות קדושה והישגים טובים. זה הרעיון ששמחת תורה ופרשת זאת הברכה פורשים בפנינו במלוא עוזו.
שבת שלום וחג שמח