Printer Friendly
ניצבים-וילך
התורה ומנגינתה
פרקי התורה האחרונים מתאפיינים בפואטיקה ובמידה רבה אפילו במלודיה. משה מסכם את התורה בדברים אחרונים שהוא אומר לבני ישראל, דברים שמזהירים אותם מפני ההשלכות של התעלמות מן הברית שכרתו עם הקב"ה בהר סיני ושעליה חזרו שוב במדבר, לפני הכניסה לארץ-ישראל, כפי שמתואר בפרשת השבוע. אבל הוא גם אומר מילים מרגיעות על היעד הסופי, על כל ההישגים של העם היהודי ועל נאמנותו הנצחית לאלקיו, לארצו ולמאבק עלן עולם טוב יותר למען האנושות כולה.
למעשה, פרשיות השבוע הזה מסכמות את התפניות והתהפוכות בהיסטוריה היהודית. כל אומה אחרת שהיתה מתמודדת עם אירועי חורבן כמו אלה שפקדו את העם היהודי לאורך הדורות לא היתה מצליחה לשרוד, ועל אחת כמה וכמה להשתמר ולפרוח. אך הברית הנצחית של הקב"ה עם העם היהודי קיימה אותנו עד עצם היום הזה.
הברית הזאת קיימת ומחייבת גם כשחלקים בעם היהודי מתכחשים לה או אינם ערים כלל לקיומה. בן גוריון, שהיה ידוע כספקן ואגנוסטיקן, אמר פעם שניסים הם מצב נורמלי בקיומו של העם היהודי. אין ספק שהרעיון הזה הוא הבסיס לדברי משה בפרקים אחרונים אלה של התורה, ההבנה שהברית העתיקה הזאת עדיין קיימת ותקפה, שהיא התגברה על כל הסערות ושרדה את כל הניסיונות למחוק אותה או להכריז שאיננה רלוונטית עוד. משה אומר לבני ישראל מראש שהשירה הזאת, דברי הברית האלה, תמיד יזכרו לבני ישראל את שליחותם ואת תפקידם בעולם הזה.
זה חלק מהקסם שמאפשר לתורה לקרוא לעצמה "שירה". זאת המנגינה של הקדושה שמהדהדת בלב ובנשמה, אפילו אצל אלה ששכחו כבר את המילים, את המילים הקדושות, של השיר עצמו. המנגינות לא נשכחות ונמחקות מהתת-מודע שלנו בקלות. הן יוצרות זיכרון אסוציאטיבי שלא מרפה מאתנו בקלות. לכל אדם יש שיר אהוב, לכל ארץ יש המנון לאומי. המנגינות נשארות גם כשהמילים כבר לא נשמעות או נהגות בברור. משום כך התורה איננה רק מילים קדושות אלא גם מנגינה שלא מרפה, המנגינה של הקיום היהודי ושל הברית עם הקב"ה בכל הדורות.
לחן הוא אחד מעזרי הזיכרון הטובים ביותר. בסליחות אנחנו מדברים על האזנה למנגינות ולתפילות. נדמה שתפילה בלי מנגינה שנשארת בלב לא משיגה את המטרה. מסיבה זו היתה התפילה היהודית לכל אורך ההיסטוריה שלנו מלאה מנגינות יפות. חלק מהמנגינות נחשבות קדושות וכבר אסור לשנות אותן או לאלתר בהן. קריאת התורה עצמה בבית הכנסת נעשית במנגינה ובטעמים מיוחדים. למעשה, יש פירושים לתורה שנעזרים בטעמי המקרא בחיפוש אחר משמעות וכיוון בדברי התורה עצמה. בדרך זו, הברית שהתורה עצמה הלחינה, כביכול, במנגינותיה הקדושות עולה שוב ושוב, מרעננת את הזיכרון ומחזקת את הנשמה בכל פעם שאנחנו נתקלים בסכנות ובקשיים.
