בהעלותך
זאת תכונה איומה להיות "קוטר". קשה לחיות עם אנשים כאלה בבית, בעבודה ובקהילה. בפרשת השבוע אנחנו ערים להשלכות הקשות של התלונות. רש"י מציין שלתלונות של המתאוננים במדבר לא היה שום בסיס של ממש. הם היו ממורמרים ולכן קבלו נגד משה ובסופו של דבר נגד הקב"ה. משה, בנאום האחרון שלו לבני ישראל בספר דברים, קובל בעצמו על בני ישראל ואומר שהם אנשי מדון וחבורה של מתלוננים סדרתיים.
הפירוש של רש"י להיעדר ההצדקה לתלונות במדבר מציג פגם אישיותי חמור מאוד שקיים בעם היהודי. הם מתלוננים כרוניים, והרוב המכריע של התלונות שלהם חסר כל יסוד. התלונות הרבות במדבר מתאימות לדפוס קבוע - מזון, המנהיגות של משה, חוסר ההגינות שבחיים והקשיים שבמילוי תפקיד העם הנבחר.
לכל אורך תקופת בית ראשון אנחנו קוראים שתמיד הומטרו על נביאי ישראל תלונות בכל הנוגע לשליחותם ודברי הנבואה שלהם. הנביאים היו הפיתרון לצרות של עם ישראל, אך העם התלונן כאילו הם הבעיה, ובעקבות התלונות הבלתי מוצדקות האלה באו החורבן והגלות.
אינני לא מומחה לבריאות הנפש בשום מובן. עם זאת, חושיי אומרים לי שמתלוננים כרוניים הם אנשים שאינם מרוצים מעצמם ומקרינים את חוסר שביעות הרצון הזה כלפי חוץ, על אירועים ובני אדם שאינם הסיבה להתמרמרות המקורית שלהם. עמוק בתוכנו יש צורך בהצדקה עצמית וחיזוק עצמי. כשהצורך הזה מתמלא, לרוב אנחנו שמחים, שבעי רצון ואופטימיים. כשהמרכיב הזה בנשמתנו ובנפשנו נעדר, אנחנו נוטים להיות אנשים שמתלוננים, שמקטרים, אנשים עצובים ולעתים אפילו הרסניים.
בכל יום בתפילת שחרית אנחנו מצהירים שאנחנו שמחים להיות העם שהקב"ה בחר בו להנהיג את העולם בעבודתו האלקים. אנחנו אמנם אומרים את התפילה, אבל כמה מאתנו באמת משוכנעים במעמקי לבנו באמיתות הדברים?
חכמי התלמוד סולדים מהמתלונן הסדרתי. אדם צריך לשמוח על עצם זה שהוא חי. שום דבר בחיים איננו מושלם, אבל זאת לא סיבה להתלונן. אנחנו מצווים להתמודד עם הבעיות כמיטב יכולתנו ולא להתרכז בהן יותר מדי ולהתלונן עליהן כל הזמן. עלינו לחפש את השלווה הפנימית שתאפשר לנו לקוות לטוב ולהתרחק מתלונות. זאת המטרה שההורים, בתי הספר והחברה צריכים להתרכז בהשגתה בדורות הקרובים.