Printer Friendly
ויקהל-פקודי
התורה סוקרת שוב בפרשותינו את פרטי בניית המשכן. בסקירה זו התורה מציינת שאת המלאכה עשו מתנדבים, אנשים שנטיית לבם הביאה אותם לעשות את העבודה. הרב נפתלי צבי יהודה ברלין מציין שלא בעלי מלאכה מיומנים היו אלה שהתנדבו לבנות את המשכן, אלא דווקא אנשים שהיה להם חזון לבניין הקדוש הזה, אנשים שהיו מוכנים להקדיש למען המטרה את כפיהם, את תבונתם ואת זמנם. ברור שהם היו צריכים להיות בעלי כישורים כדי לעשות את המלאכה. אך זאת לא היתה תחרות שחיפשו בה את הנגר או את הצורף הטוב ביותר. זאת היתה קריאה לאנשים שלבם אומר להם לצאת ולעשות את המלאכה.
המתנדבים היו אנשים שהבינו שהם מעורבים בבניית מבנה רוחני ולא בניין גשמי. זה נכון לגבי כל משימה שיש בה קדושה ונצחיות. למורים יש עבודה, אבל זאת לא רק עבודה. יש בה מחויבות לתלמיד ולעתידו, לחשיבות ולקדושה של הנושא שנלמד. בתלמוד נאמר שמורה שלא בא עם גישה ומחויבות כאלה, עושה את מלאכתו רמייה. התנדבות, מחוייבות, גישה של קדושה וחזון מרחיק לכת - כל אלה נחוצים להשלמתך הבניין הקדוש. הלב חייב ללוות את מעשה הידיים.
אין להבין מכאן שמותר להרשות לטירון עם רצון טוב וכוונה קדושה לעבוד כמנתח מוח. יש סיפור יהודי מפורסם על רב צעיר שבא לעיר ובהתלהבות גדולה קבע לו מטרה לבנות בה מקווה. למרות שלא היה לו אדריכל, תוכניות בנייה או ניסיון קודם בתחום, הוא החל לעסוק במלאכה בהתלהבות ובמחוייבות גדולה. כל הבנתו בתחום באה כולה מלימוד המשניות במסכת מקוואות. אחרי זמן קצר הבניין קם והושלם, וכעבור זמן-מה הבניין קרס פתאום. כשאנשי העיר באו להודיע לרב על קריסת הבניין, הוא הרהר רגע ואמר להם: התוספות, בפירושם למשנה ולתלמוד, מתנגדים למסקנה של המשנה הזאת.
את המשכן בנו אנשים מוכשרים, אך בעולם היהודי אין הרבה ערך לכישרון בלי מחוייבות, כפי שמחוייבות בלי כישרון איננה הדרך לבנות בניינים או ללמד ילדים. התורה תמיד מדברת במונחים אנושיים מעשיים. אך מחוייבות, חזון וגישה של קדושה הם דרישה מעשית ולא הישג רוחני גדול.
הדרישה הזאת של התורה חלה על כל תחומי החיים: נישואים, ילדים, משלח-יד וכל פרויקט אנושי אחר. אדם צריך לראות תמיד את התמונה הכוללת, את החזון שמאחורי כל הדברים הקטנים, לכאורה, בחיים. אולי זה הלקח החשוב והרלוונטי ביותר שאנחנו יכולים ללמוד מפרשה זו.
