Printer Friendly
תצוה
בתקופת המשכן (שנמשכה 400 שנה) ואז בתקופת בית המקדש הראשון (עוד 400 שנה), נמשח הכהן הגדול נמשח לכהונתו בשמן משחה קדוש שהכין משה רבנו במדבר כפי המתואר בפרשת השבוע. גם מלכי יהודה הומלכו בימי שמואל ובימי הנביאים המאוחרים יותר על ידי משיחה בשמן הקודש הזה. דוד המלך מתייחס בתהילים לדרך הזאת להכניס אדם לתפקיד קדוש כשהוא מדבר על אהרון, "כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן, זקן אהרון...".
בתקופת בית שני, שמן הקודש שהכין משה אבד לנו. מעולם לא הוכן לו תחליף, לכן מסופר בתלמוד שכהנים גדולים לא נמשחו לתפקידם בתקופת בית שני (שגם היא נמשכה כ-400 שנה) אלא החלו בכהונתם כאשר שהלבישו אותם באופן רשמי בבגדי הכהן הגדול. גם העבודה במקדש שימשה מעין "משיחה" לתפקיד. ביצוע העבודה הפך את האדם, ראוי להתמנות לתפקיד.
אם כך, על אף ששמן המשחה הקדוש שהכין משה רבנו כבר לא היה, סיפקה המסורת התורנית דרכים חלופיות לקדש את הכהנים לתפקידיהם הרשמיים במקדש. אין ספק שעם ישראל עורג לשובו של שמן המשחה של משה, אך השמן כשלעצמו - כמו גם המקדש כשלעצמו - אינם מעכבים את המשך קיומו של עם ישראל, גם אם תפקודו מוגבל.
כל אדם יכול לתרום משהו לאנושות ולתרבות. יש כאלה שהתמזל מזלכם וזכו בייעוד קדוש ונמשחו לו בשמן המשחה של משה. בתקופת בית ראשון את האנשים האלה זיהו נביאי ישראל באמצעות כח הנבואה. בתקופת בית שני, כבר לא היתה נבואה בישראל, ולכן אנשים "נמשחו" לכהונתם במקדש בכך שעטו את הבגדים המיוחדים והקדושים של הכהן.
אך התלמוד מספר שאדם יכול היה "להמשח" למשימה הקדושה של עבודת המקדש בעצם העובדה שהוא עושה את עבודת המקדש הקדושה. כדברי אחת הפרסומות בימינו, התורה לימדה אותנו שהדרך לעשות את זה היא פשוט לעשות את זה. התורה היא סדרה של חוקים ומצוות שדורשת מאתנו לעשות מעשים מסוימים ולהתנהג בדרכים מוגדרות. היום אין לנו אמצעים על-טבעיים למשוח את עצמנו לעבודת האלקים. שמן המשחה של משה נלקח מאתנו, וגם אין לנו לבוש רשמי שישמש סמל לקדושה ולעבודת האלקים והעם, למרות כל השמועות והדיווחים שטוענים אחרת. מה שכן נשאר לנו הוא היכולת פשוט לעשות את העבודה - להתנהג התנהגות קדושה וראויה, לקבל על עצמנו עול מלכות שמים ולקחת על עצמנו את המשימה לשרת את האל ואת העם.
היכולת "למשוח" את עצמנו לשרת את האלקים והציבור מעולם לא פחתה או נלקחה מאתנו. התוצאות תלויות רק בנו.
