Printer Friendly
תרומה
באווירה של משבר פיננסי ונדיבות פוחתת, הקריאה של משה בפרשת השבוע להרים תרומה באה בזמן הנכון שלא לומר שהיא גם מאתגרת מאוד. יש סיבות רבות לכך שאנשים תורמים או לא תורמים לארגוני צדקה ולמטרות חינוכיות וחברתיות.
משה לא מציג שום סיבה משכנעת לכך כשהוא פונה לעם ומבקש סיוע כספי. הוא אומר שרצון האלקים הוא שבני ישראל יהפכו לאומה של תורמים, שכל אחד ייתן לפני נדבת לבו. הקב"ה מנסח את הבקשה כתרומה לקב"ה עצמו. "ויקחו לי" הוא המשפט שמשמש להצדיק את הבקשה שמופנית לעם להרים תרומה. נראה שתרומות ניתנות בגלל הקשר שלנו לבורא עולם ולא רק למען המטרות הטובות שצריכות את עזרתנו. צדקה היא מצווה מן התורה. ייתכן שהיא מצווה שאנחנו יכולים להזדהות איתה ולטעון שאנחנו מבינים אותה ומעריכים אותה, אבל בלבה של המצווה הזאת נמצאת העובדה הברורה שאנחנו מצווים לחקות את הבורא, בורא שמתאפיין בטוב ובנדיבות. התורה אומרת לנו שהקב"ה עוזר לאלמנות ויתומים. חובתנו לתת צדקה ולעשות את הטוב שהאלקים מצווה אותנו לעשות. בסופו של דבר, צדקה היא מצווה שאין לה הסבר.
הסיבה שיש בעולם כל כך הרבה צדקה בעולם היא מפני שיש משהו עמוק במצפון ובנשמה של האדם, מפני שיש בנו נדיבות וטוב לב אנושיים. אנחנו באמת רוצים להיות אנשי חסד. לכן התורה משוכנעת שכל אחד יתרום לפי נדבת לבו. זה חלק מהטבע של כולנו לתת צדקה. אך מאחר שיש לנו חופש בחירה ורצון, אנחנו יכולים להתגבר על האינסטינקט הפנימי שלנו לטוב ולהיות רעים ואפילו אכזריים כלפי הזולת ואפילו כלפי עצמנו. כפי שיש אינסטינקטים שפלים מאוד שאורבים בתוכנו, ויש לנו חופש בחירה להתגבר עליהם ולא לפעול לפיהם, יש לנו גם חופש בחירה לעדן ולשפר את האינסטינקט לעשות טוב.
יש אמירה מפורסמת מאוד של חז"ל שאנשים מצטערים כשמבקשים מהם לתת צדקה, ובכל זאת הם חשים סיפוק גדול אחרי שהם תורמים. האינסטינקט העמוק הזה לתת צדקה הוא שנותן לנו תחושת סיפוק אחרי מתן צדקה או עשיית מעשה טוב. התורה מבקשת לעודד את האינסטינקט הנדיב הזה שיש בנו. משום כך היא הופכת לחובה את מה שהוא במהותו מעשה וולונטרי. זה מנגנון שמאפשר לטוב שיש בתוכנו לפרוץ החוצה. המוסדות הקדושים של עם ישראל יכולים להיבנות רק בעזרת נדיבות הלב ומתן הצדקה של העם היהודי.
