Printer Friendly
חיי שרה
פרשת השבוע מייצגת את הדרמה האנושית המתמדת של המוות וההתחדשות, של האבל על מה שאבד לבלי שוב מול הצורך להמשיך הלאה ולבנות חיים יצרניים ובעלי משמעות. בעיני אברהם אבינו הבעל, לשרה אין תחליף. הוא נישא שוב ומוליד ילדים רבים מהנישואים האלה, אבל הוא תמיד זוכר את דברי האלקים שיצחק, בנה של שרה, יקרא לו זרע, שרק בו תהיה המשכיות לרעיונותיו ולערכיו.
שרה תוסיף לחיות רק דרך יצחק, ואברהם מבין שגם עתידו תלוי אך ורק בנצחיותה של שרה. אולי מסיבה זו הפרשה הזאת נקראת "חיי שרה", על אף שהפרשה עוסקת, לכאורה, רק ביצחק. כי החיים של שרה אחרי מותה, החיים שהיא חיה דרך יצחק בנה, הם הם לבה של הפרשה.
בכולנו יש דחף אנושי בסיסי שבא לידי ביטוי ברצון שלנו להיזכר גם אחרי שנפסיק לחיות על האדמה הזאת. פעם ראיתי על מצבה את הכתובת הכי נוגעת ללב שקראתי אי-פעם. על קברה של אישה צעירה שמתה בשנות העשרים לחייה נכתב רק "אל תשכחו אותי".
אברהם בוכה ומתאבל על שרה, אשתו האהובה, ומספיד אותה. אך הוא לא מסוגל להבטיח שזכרה יהיה חלק מהחוויה היהודית. רק יצחק יכול לעשות זאת, ולכן עיקרה של הפרשה הזאת מתאר את המאמץ שלו למצוא ליצחק אישה מתאימה, אישה שתמשיך את המורשת של שרה ואת ערכיה. ההספד האמיתי של אברהם על שרה הוא הסיוע שהוא מגיש ליצחק בהקמה המחודשת של האוהל של שרה.
רש"י מזכיר את המדרש המפורסם שמספר שכאשר רבקה נכנסה לאוהל של שרה, כל הגדולה הרוחנית שהייתה נוכחת באוהל של שרה ונעלמה בשעת מותה, השכינה, שבה והופיעה שם כאשר רבקה נכנסה לחייו של יצחק.
לשרה באמת אין תחליף, אבל המשכיותה מובטחת בזכות יצחק ורבקה. לשום אדם אין תחליף באמת, אבל אין אדם שבלעדיו אי אפשר להמשיך בעבודת ד' על פני האדמה הזאת. על הדור הבא תמיד מוטלת החובה להמשיך לבנות על המורשת שקיבל מהדורות הקודמים. המשימה שלו איננה רק ליצור חברה שתזכור את המורשת אלא גם שחברה שתזכור את הדורות שקדמו לה.
יצחק ורבקה ייזכרו לנצח רק אם דרכם גם אברהם ושרה ייזכרו ויונצחו. הרעיון הזה הוא בוודאי המקור למנהג האשכנזי לקרוא לילודים על שם אבות אבותיהם המנוחים. התינוק מיד מקבל משימה לייצג ולזכור, כביכול, את הדור הקודם שהלך לעולמו.
הפרשה מתארת לנו את החיים של יצחק, אבל היא נקראת "חיי שרה", מפני שרק דרך חייו של יצחק מוסיפה שרה לחיות באמת. כל בית יהודי שממשיך את המסורת היהודית ודבק בערכיה הופך לאוהלה של שרה אמנו הנצחית.
