בחוקותי
פרשת השבוע, שחותמת את ספר ויקרא, עוסקת במציאות של החיים הפרטיים והלאומיים של העם היהודי. מצד אחד, היא מתארת במונחים נלהבים את השמחה, הביטחון והשלווה שיכולים להיות מנת חלקו של העם היהודי ושל כל אחד ואחד מאתנו. מצד שני, היא גם מתארת בצורה חיה וציורית מוות, גלות, צרות ואסונות.
ההיסטוריה היהודית מוכיחה את הדיוק שבשני החזונות האלה. התנסינו בשני הצדדים. דומה שבהיסטוריה היהודית תקופות החושך היו הרבה יותר ארוכות מתקופות האור, והאסונות רבים יותר מהשמחות ומימי השלווה. על אף שהתורה קובעת ששמירת התורה והמצוות היא הסיבה העיקרית לשלווה בחיי היהודיים ואי-שמירת מצוות היא הסיבה לאסונות, נראה שההיסטוריה והמפרשים הגדולים של התורה ממתנים את האקסיומה החדה הזאת. חכמת האלקים ומשפטו מדויקים ונשגבים מבינתם של בני התמותה. לפיכך אנחנו נשארים תוהים לנוכח האסונות שניחתו על העם היהודי ועל האסונות שפוקדים אותו גם היום.
הגם שיש בינינו אנשים שמוכנים לתת ולקבל תשובות ברורות לשאלת האסונות, חכמי ישראל הזהירו אותנו מפני גישה כזאת. שמירת המצוות היא מטלה שקשה ביותר לקיים בצורה מלאה ומדוייקת.
מסיבה זו קשה להבין את שאלת ה"למה" של פרשת השבוע. די בכך שנשים לב ל"איך" כדי שנבין שהמסר שלה בדבר תקופות סותרות של שלווה ואסון התברר כמדויק להחריד ואין בו ולו מילה אחת של הגזמה. חורבן המקדשים, מסעות הצלב והפוגרומים, האינקוויזיציה והשואה - כולם מתוארים בצורה ציורית בפרשת השבוע. זה כוחה הנבואי של התורה.
בחיים האישיים ככל שאדם מאריך ימים, כן גוברת ההסתברות שיפקוד אותו אסון. התורה מתייחסת למצבים כאלה בהלכות אבלות. כולנו מקווים שנזכה לחיים טובים, נעימים, שקטים ושלווים, ועם זה, בעיות, אכזבות ואפילו אסונות פולשים לחיינו באופן בלתי נמנע.
בספר ויקרא, מות בניו של אהרון הוא הדוגמה הגדולה ביותר לאסון שניחת לפתע והורס תמונה של גאווה, שביעות רצון והישגים, לכאורה. בפרשת השבוע בא התיאור של העונש לבני ישראל על חטאם על רקע של ברכות וביטחון. במאה שחלפה סבל העם היהודי זוועות שלא יתוארו אך גם הגיע להישגים אדירים.
הנזילות הקיצונית הזאת בחיינו כאומה נמשכת כל שישים שנות קיומנו כמדינה. השינויים המפתיעים אך הקבועים, לכאורה, בחיי האומה היהודית משקפים מצב שמוכר לנו היטב מהחיים האישיים, שבהם אנחנו מופתעים כל הזמן מאסונות לא צפויים.
הניגוד החד ששני הנושאים העיקריים האלה בפרשה מציגים בפנינו הוא בעצם תיאור אמיתי של החיים ושל הניגודים, ההפתעות והקשיים שקיימים בהם תמיד. משום כך, גם שאנחנו מתפללים לבריאות ולשלווה ראוי שנזכור תמיד כמה המצב הזה יקר. כשנקום לשמוע את סיום ספר ויקרא ונאמר "חזק, חזק ונתחזק", מי ייתן ונתחזק ונחזק את זולתנו כפליים.