Printer Friendly
תזריע
מצות ברית המילה
מימי אברהם אבינו היתה ברית המילה אבן הפינה בזהות היהודית. אנחנו מכירים בזה בברכה שאנחנו אומרים אחר הארוחה בכל יום. "מודים אנחנו לך... על בריתך שחתמת בבשרנו".
חכמי התלמוד הראו לנו שהעם היהודי קיבל את מצות המילה ברצון ובשמחה ולכן היא השתמרה בעם ישראל ברציפות בכל הדורות מאז ימי אברהם אבינו.
על אף שנשמעו טענות רבות בדבר היתרונות הבריאותיים-גופניים של ברית המילה, העם היהודי תמיד ראה בה סמל עילאי לזהות של היהודי ולתפקידו בעולם.
בתקופות שונות היו אויבים של העם היהודי שניסו לאסור על המילה. היוונים הקלאסיים ראו בה פגיעה בגוף, ובאותה תרבות שסגדה לגוף האדם זה נחשב לדבר מתועב ולמעשה שלא ייעשה. גם בתקופה הרבה יותר מאוחרת, בברית המועצות "המתקדמת, הדמוקרטית ושוחרת השלום", אסרו על יהודים למול את ילדיהם. בכל המקרים, החל מאנטיוכוס ועד גורבצ'וב, היו יהודים שסיכנו הכול כדי לקיים את מצוות ברית המילה. עם זאת, ראוי לציין שאויבי העם היהודי ראו בברית המילה נשק רוחני של היהודים שיסייע להבטיח את הישרדותם מול השלטון, המנהגים והתרבות של המקום והתקופה. כפי שאנחנו רואים לא פעם, אויבינו חדי תפיסה ויודעים לזהות את נקודות החוזק האמיתיות של היהודים יותר מהיהודים עצמם.
מצוות המילה היא למול את היילוד ביום השמיני לחייו. יש נסיבות גופניות שבהן מותר לדחות את המילה עצמה, אבל חובת המילה נשארת מחויבות אישית של היהודי כל חייו. התלמוד אומר, למשל, שאדם שסובל מהמופיליה לא צריך לסכן את חייו, כמובן, ולעבור מילה. אך על אף שיש לו סיבה לגיטימית לגמרי להישאר לא-נימול הוא עדיין נחשב ללא-נימול לפי ההלכה, ולכן איננו רשאי להשתתף במצוות מסוימות בהן התורה דורשת במפורש שרק יהודים נימולים ייקחו בהם חלק. זה עוד סימן לדגש ולחשיבות שהתורה שמה על מצוה זו ועל מידת חיוניותה לקיום העם היהודי ולעתידו.
לכן ברור לגמרי מדוע בקיום המצווה הזאת יש צורך בסעודה חגיגית ובהתכנסות גדולה של חברים ובני משפחה. לא רק את המילה של הילד אנחנו חוגגים בברית אלא גם הטקס עצמו, וכך מאששים מסורת וזהות יהודית בת אלפי שנים. מאות שנים שילמו יהודים בחייהם על כך שמלו את בשרם אבל הטקס עצמו נחשב לחגיגה של חיים ושל מחויבות קדושה. למעשה עצמו ולתוצאותיו יוחסו יתרונות בריאותיים וגופניים, אך היהודים מקיימים את המצווה הזאת מתוך אמונה, שמחה ותודעה יהודית, ולא משום שיקול אחר.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
מימי אברהם אבינו היתה ברית המילה אבן הפינה בזהות היהודית. אנחנו מכירים בזה בברכה שאנחנו אומרים אחר הארוחה בכל יום. "מודים אנחנו לך... על בריתך שחתמת בבשרנו".
חכמי התלמוד הראו לנו שהעם היהודי קיבל את מצות המילה ברצון ובשמחה ולכן היא השתמרה בעם ישראל ברציפות בכל הדורות מאז ימי אברהם אבינו.
על אף שנשמעו טענות רבות בדבר היתרונות הבריאותיים-גופניים של ברית המילה, העם היהודי תמיד ראה בה סמל עילאי לזהות של היהודי ולתפקידו בעולם.
בתקופות שונות היו אויבים של העם היהודי שניסו לאסור על המילה. היוונים הקלאסיים ראו בה פגיעה בגוף, ובאותה תרבות שסגדה לגוף האדם זה נחשב לדבר מתועב ולמעשה שלא ייעשה. גם בתקופה הרבה יותר מאוחרת, בברית המועצות "המתקדמת, הדמוקרטית ושוחרת השלום", אסרו על יהודים למול את ילדיהם. בכל המקרים, החל מאנטיוכוס ועד גורבצ'וב, היו יהודים שסיכנו הכול כדי לקיים את מצוות ברית המילה. עם זאת, ראוי לציין שאויבי העם היהודי ראו בברית המילה נשק רוחני של היהודים שיסייע להבטיח את הישרדותם מול השלטון, המנהגים והתרבות של המקום והתקופה. כפי שאנחנו רואים לא פעם, אויבינו חדי תפיסה ויודעים לזהות את נקודות החוזק האמיתיות של היהודים יותר מהיהודים עצמם.
מצוות המילה היא למול את היילוד ביום השמיני לחייו. יש נסיבות גופניות שבהן מותר לדחות את המילה עצמה, אבל חובת המילה נשארת מחויבות אישית של היהודי כל חייו. התלמוד אומר, למשל, שאדם שסובל מהמופיליה לא צריך לסכן את חייו, כמובן, ולעבור מילה. אך על אף שיש לו סיבה לגיטימית לגמרי להישאר לא-נימול הוא עדיין נחשב ללא-נימול לפי ההלכה, ולכן איננו רשאי להשתתף במצוות מסוימות בהן התורה דורשת במפורש שרק יהודים נימולים ייקחו בהם חלק. זה עוד סימן לדגש ולחשיבות שהתורה שמה על מצוה זו ועל מידת חיוניותה לקיום העם היהודי ולעתידו.
לכן ברור לגמרי מדוע בקיום המצווה הזאת יש צורך בסעודה חגיגית ובהתכנסות גדולה של חברים ובני משפחה. לא רק את המילה של הילד אנחנו חוגגים בברית אלא גם הטקס עצמו, וכך מאששים מסורת וזהות יהודית בת אלפי שנים. מאות שנים שילמו יהודים בחייהם על כך שמלו את בשרם אבל הטקס עצמו נחשב לחגיגה של חיים ושל מחויבות קדושה. למעשה עצמו ולתוצאותיו יוחסו יתרונות בריאותיים וגופניים, אך היהודים מקיימים את המצווה הזאת מתוך אמונה, שמחה ותודעה יהודית, ולא משום שיקול אחר.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
