Printer Friendly
וארא
עקשנות יכולה להיות מעלה או מגרעת איומה באופיו של אדם. בעודה מעלה אנו מכנים אותה "נחישות". כשהיא פגם, היא פשוט מטופשת וחסר תועלת. העקשנות של פרעה בפרשת השבוע הינה דוגמה לכך. יועציו מודיעים לו שמצרים הולכת לקראת אסון בגלל עקשנותו, אבל הוא מסרב להיכנע למציאות ולהכיר בכך שסדרת המכות מאיימת לחסל את החברה המצרית. התורה, כמובן, מספרת לנו שאלקים הקשה את לבו ולכן הוא התעקש עוד יותר.
המפרשים, בייחוד הרמב"ם, מסבירים זאת ואומרים שהקב"ה נתן לפרעה אומץ שלא להיות מושפע מהאירועים שהתרחשו בארצו אלא להמשיך בדרכו הרעה ולהוסיף לשעבד את בני ישראל. הקשיית הלב לא שינתה את הבחירה של פרעה בעניין זה. היא רק אפשרה לו להפוך את הנחישות שהיתה לו קודם לכן למעשה שטות נורא ולאסון. היטלר, סטלין, מאו ומנהיגים אחרים כמותם הפגינו אותה עקשנות קלת דעת במאה שחלפה, ובכך המיטו חורבן על ארצותיהם והביאו למותם של מיליוני אנשים.
במובן זה, פרעה הוא אבי העקשנות המטופשת וההרסנית. גם העם היהודי מתאפיין בעקשנות. התכונה הזאת שירתה אותנו היטב כאשר התעקשנו על שמירת הערכים והמסורות שלנו. היא הופכת לתכונה מטופשת שלנו כאשר אנחנו דבקים בתפיסות ובמעשי עוועים שתמיד הובילו אותנו לאסונות וצרות.
רש"י והמדרש מלמדים אותנו שמקור העקשנות האובדנית של פרעה באמונה שהוא עצמו אלוה, ביהירותו ובאמונה שלו שהוא לא יכול לטעות. אנשים שאינם טועים לעולם אינם צריכים לשנות מדיניות, תפיסות או התנהגות. זה מזכיר לי שלט שפעם ראיתי על שולחנה של דמות ציבורית שנאמר בו "אל תבלבלו אותי עם העובדות. כבר החלטתי!" הוא התלוצץ, כמובן, (כך לפחות אני מקווה), אבל הסכנה הזאת אורבת לכולנו. ברגע שאנחנו משוכנעים בצדקה המוחלטת של עמדתנו, אנחנו דבקים בה לא רק בעקשנות אלא אפילו בעקשנות עיוורת.
משה פוגש את פרעה על שפת היאור, במקום שהוא הולך לעשות את צרכיו. שם פרעה נחשף כבן תמותה, לא כאל. משה מבקש ללמד את פרעה שההצדקה שלו לעקשנותו - התחושה הכוזבת שלו שאיננו טועה לעולם - היא עצמה כוזבת. מעט ענווה מצדו של פרעה הייתה חוסכת לו ולמצרים הרבה צער.
משום כך התורה מדגישה שהתכונה הרצויה לכל מנהיג היא ענווה. משה הוא דוגמה ומופת לענווה, כפי שפרעה, אוייבו המושבע, הוא דוגמה לעקשנות יהירה. הצורך להבחין בין נחישות נבונה מול עקשנות מטופשת חיוני בכל תחומי החיים והחברה: במשפחה, בקהילה, במדיניות הלאומית ובהתפתחות האישית.
מי ייתן ונהיה נחושים מספיק להימנע מרגעים של עקשנות מטופשת ומזיקה.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
המפרשים, בייחוד הרמב"ם, מסבירים זאת ואומרים שהקב"ה נתן לפרעה אומץ שלא להיות מושפע מהאירועים שהתרחשו בארצו אלא להמשיך בדרכו הרעה ולהוסיף לשעבד את בני ישראל. הקשיית הלב לא שינתה את הבחירה של פרעה בעניין זה. היא רק אפשרה לו להפוך את הנחישות שהיתה לו קודם לכן למעשה שטות נורא ולאסון. היטלר, סטלין, מאו ומנהיגים אחרים כמותם הפגינו אותה עקשנות קלת דעת במאה שחלפה, ובכך המיטו חורבן על ארצותיהם והביאו למותם של מיליוני אנשים.
במובן זה, פרעה הוא אבי העקשנות המטופשת וההרסנית. גם העם היהודי מתאפיין בעקשנות. התכונה הזאת שירתה אותנו היטב כאשר התעקשנו על שמירת הערכים והמסורות שלנו. היא הופכת לתכונה מטופשת שלנו כאשר אנחנו דבקים בתפיסות ובמעשי עוועים שתמיד הובילו אותנו לאסונות וצרות.
רש"י והמדרש מלמדים אותנו שמקור העקשנות האובדנית של פרעה באמונה שהוא עצמו אלוה, ביהירותו ובאמונה שלו שהוא לא יכול לטעות. אנשים שאינם טועים לעולם אינם צריכים לשנות מדיניות, תפיסות או התנהגות. זה מזכיר לי שלט שפעם ראיתי על שולחנה של דמות ציבורית שנאמר בו "אל תבלבלו אותי עם העובדות. כבר החלטתי!" הוא התלוצץ, כמובן, (כך לפחות אני מקווה), אבל הסכנה הזאת אורבת לכולנו. ברגע שאנחנו משוכנעים בצדקה המוחלטת של עמדתנו, אנחנו דבקים בה לא רק בעקשנות אלא אפילו בעקשנות עיוורת.
משה פוגש את פרעה על שפת היאור, במקום שהוא הולך לעשות את צרכיו. שם פרעה נחשף כבן תמותה, לא כאל. משה מבקש ללמד את פרעה שההצדקה שלו לעקשנותו - התחושה הכוזבת שלו שאיננו טועה לעולם - היא עצמה כוזבת. מעט ענווה מצדו של פרעה הייתה חוסכת לו ולמצרים הרבה צער.
משום כך התורה מדגישה שהתכונה הרצויה לכל מנהיג היא ענווה. משה הוא דוגמה ומופת לענווה, כפי שפרעה, אוייבו המושבע, הוא דוגמה לעקשנות יהירה. הצורך להבחין בין נחישות נבונה מול עקשנות מטופשת חיוני בכל תחומי החיים והחברה: במשפחה, בקהילה, במדיניות הלאומית ובהתפתחות האישית.
מי ייתן ונהיה נחושים מספיק להימנע מרגעים של עקשנות מטופשת ומזיקה.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
