Printer Friendly
ויגש
סכסוך בתוך המשפחה
אין סכסוך מר כמו סכסוך במשפחה. המרירות והצלקות נשארים זמן רב אחרי שהתקרית שהולידה את המריבה נעלמה ולעתים אף נשכחה. פעמים רבות המרירות והטינה עוברות אפילו לדורות הבאים של היריבים המקוריים, כאילו היו עוברות בגנים.
יוסף ואחיו מתפייסים בפרשת השבוע, אך נראה שהמחלוקות בתוך העם היהודי, אז ועכשיו, לא נרפאו ולא נשכחו באמת.
המפרשים מצביעים על כך שהמרידות נגד משה במדבר - קורח משבט לוי, זימרי משבט שמעון ודתן ואבירם משבט ראובן - כולם חלק מהמשקעים של הטרגדיה של הסכסוך בין יוסף לאחיו.
כך גם הטרגדיה של פילוג העם היהודי בארץ ישראל לשתי ממלכות נפרדות ומסוכסכות אחרי מות שלמה המלך. למעשה, מפרשים מאוחרים מביעים דעה שכל המחלוקות המאוחרות יותר בעם היהודי אינן אלא הד למחלוקת ראשונית זו שבין יוסף לאחיו. העובדה שיעקב, במילותיו האחרונות לשמעון ולוי, נזכר במחלוקת הזאת ובהשלכותיה רק מנציחה את הכאב ואת התחושות הרעות שטויחו כאשר יעקב ירד מצרימה. אבל עכשיו, לאחר מותו, בין האחים ויוסף עדיין שורר חשש הדדי, שהרי הזיכרונות מהסכסוך שלהם נצרבו בתודעתם לעד. זאת דרכם של סכסוכים משפחתיים, למרבה הצער. משום כך אדם צריך לעשות הכול כדי למנוע סכסוך כזה ולא משנה מה סיבתו וכמה חשובה היא נראית.
אחת הבעיות, לדעתי, היא שבסכסוך הזה שבין יוסף לאחיו, צד אחד – יוסף - צדק בסופו של דבר, והצד השני - האחים - לכאורה טעו והיו אשמים. כשאדם חש טועה ואשם, מיד הוא נוקט בגישה מתגוננת יותר ומתעוררת בו נחישות גדולה יותר שלא לנטוש את ההצדקה העצמית העיוורת שהובילה מלכתחילה לתקרית המפלגת. השוו את זה לחילוקי הדעות בין בית שמאי לבית הלל (312 במספר), שרבים ומרים ככל שהיו, מעולם לא הובילו לקרע בחברה היהודית. במקרה הזה שני הצדדים צדקו, על אף שלמעשה הדעות של בית הלל היו אלה שהתקבלו בהלכה ברוב המקרים.
התלמוד הכריז שהדעות של שתי הקבוצות הן "דברי אלקים חיים". בהימנעות מגינוי מיותר של בית שמאי, על אף שדעותיו לא התקבלו ולא אומצו הלכה למעשה, הבטיח התלמוד את ההרמוניה בין החכמים ובתוך עם ישראל. בתוך המסגרת של ההלכה והמסורת יש מקום לדעות רבות ושונות. לא כולן יכולות לקבל משקל שווה ולהפוך להלכות, אך אין סיבה שאפילו אחת מהן תהפוך לעילה לסכסוך אישי ולהשמעת השמצות.
ראוי שהלקח מהמחלוקת בין יוסף ואחיו ילווה וידריך אותנו גם באתגרים שיש לנו היום.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
יוסף ואחיו מתפייסים בפרשת השבוע, אך נראה שהמחלוקות בתוך העם היהודי, אז ועכשיו, לא נרפאו ולא נשכחו באמת.
המפרשים מצביעים על כך שהמרידות נגד משה במדבר - קורח משבט לוי, זימרי משבט שמעון ודתן ואבירם משבט ראובן - כולם חלק מהמשקעים של הטרגדיה של הסכסוך בין יוסף לאחיו.
כך גם הטרגדיה של פילוג העם היהודי בארץ ישראל לשתי ממלכות נפרדות ומסוכסכות אחרי מות שלמה המלך. למעשה, מפרשים מאוחרים מביעים דעה שכל המחלוקות המאוחרות יותר בעם היהודי אינן אלא הד למחלוקת ראשונית זו שבין יוסף לאחיו. העובדה שיעקב, במילותיו האחרונות לשמעון ולוי, נזכר במחלוקת הזאת ובהשלכותיה רק מנציחה את הכאב ואת התחושות הרעות שטויחו כאשר יעקב ירד מצרימה. אבל עכשיו, לאחר מותו, בין האחים ויוסף עדיין שורר חשש הדדי, שהרי הזיכרונות מהסכסוך שלהם נצרבו בתודעתם לעד. זאת דרכם של סכסוכים משפחתיים, למרבה הצער. משום כך אדם צריך לעשות הכול כדי למנוע סכסוך כזה ולא משנה מה סיבתו וכמה חשובה היא נראית.
אחת הבעיות, לדעתי, היא שבסכסוך הזה שבין יוסף לאחיו, צד אחד – יוסף - צדק בסופו של דבר, והצד השני - האחים - לכאורה טעו והיו אשמים. כשאדם חש טועה ואשם, מיד הוא נוקט בגישה מתגוננת יותר ומתעוררת בו נחישות גדולה יותר שלא לנטוש את ההצדקה העצמית העיוורת שהובילה מלכתחילה לתקרית המפלגת. השוו את זה לחילוקי הדעות בין בית שמאי לבית הלל (312 במספר), שרבים ומרים ככל שהיו, מעולם לא הובילו לקרע בחברה היהודית. במקרה הזה שני הצדדים צדקו, על אף שלמעשה הדעות של בית הלל היו אלה שהתקבלו בהלכה ברוב המקרים.
התלמוד הכריז שהדעות של שתי הקבוצות הן "דברי אלקים חיים". בהימנעות מגינוי מיותר של בית שמאי, על אף שדעותיו לא התקבלו ולא אומצו הלכה למעשה, הבטיח התלמוד את ההרמוניה בין החכמים ובתוך עם ישראל. בתוך המסגרת של ההלכה והמסורת יש מקום לדעות רבות ושונות. לא כולן יכולות לקבל משקל שווה ולהפוך להלכות, אך אין סיבה שאפילו אחת מהן תהפוך לעילה לסכסוך אישי ולהשמעת השמצות.
ראוי שהלקח מהמחלוקת בין יוסף ואחיו ילווה וידריך אותנו גם באתגרים שיש לנו היום.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
