Printer Friendly
וישלח
חיי שני יעקב
יעקב אבינו חי בעולם אלים ומסוכן מאוד. הוא בורח מלבן ומבגידותיו, נקלע לקרב היאבקות עם מלאך ומגיע למפגש עם עשו, שנראה נחוש בדעתו להרוג אותו. כשיעקב נחלץ מהצרות האלה, חבול, פצוע ויותר עני, ניחת עליו עוד אסון, בתו דינה שנחטפת ומותקפת, ובעקבות זאת בניו, בהנהגת שמעון ולוי, נלחמים והורגים בתושבי שכם ובמנהיגיה. יעקב מזועזע מן האלימות של בניו, אך נראה שאין בכוחו לבלום אותה. גם על ערש דוי הוא גוער בשמעון ובלוי על טבעם האלים ועל התנהגותם.
הפרשה הזאת מלאה, אם כן, בצרורות של אסונות ואירועים מצערים שניחתים על יעקב. תמיד חשבתי שכאשר יעקב אמר לפרעה "מעט ורעים היו ימי שני חיי" הוא התכוון לאירועים בפרשת השבוע הזאת. אין ספק שאם נעריך את חייו של יעקב על סמך האירועים בפרשת השבוע, הם ייראו קודרים, עם הרבה צללים ורק מעט אור.
עם זאת, ההיסטוריה היהודית והמסורת הרבנית תופסת את חייו של יעקב כסיפור ניצחון והצלחה. יעקב הוא האיש שלוקח את המשפחה והופך אותה לאומה. הוא לוקח 13 ילדים שונים, כל אחד עם אישיות נפרדת ומטרות משלו, ומתיך אותם לעם ישראל אחד, מחדיר בהם אמונה במונותיאיזם ובטוב, ומחנך אותם להתנהגות שקולה למרות העובדה שהם חיים בעולם של עבודת אלילים והתנהגות מופקרת.
יעקב מתחזק באמונתו מההבטחות שקיבל מהקב"ה שנים רבות קודם לכן, לפני שהוא יצא למסע הרה הגורל אל ארם. הוא מעולם לא פקפק בכך שאלקים תומך בו ושיושיע אותו בסופו של דבר, גם כשנסיבות חייו היו קשות ביותר. במובן זה הוא דוגמה ומופת לקיום היהודי שבא אחריו וחיקה את נסיבות חייו.
אפשר לתאר את חיי היהודים תמיד כמצב של "מן הפח אל הפחת". נדמה שלעולם אין לנו מנוחה, הפוגה מהסכנות והאתגרים שצצים בחיינו כל הזמן. למרות כל זאת, היהודים תמיד זוכרים את ההבטחה של הקב"ה שלעולם לא ייטוש אותנו לגמרי וזוכרים שטמונה בנו היכולת להיות עם נצחי שמתחדש תדיר. חיים כיהודים נאמנים ושומרי תורה ומצוות יכולים להעניק לפרט תחושת שלווה והרמוניה. אך כאומה לא סביר שזה יעזור לנו לשוט בשלווה בים של ההיסטוריה האנושית.
טבעי שנייחל לכך שהדברים ייראו אחרת, אך חייו של יעקב וכל התהפוכות שחלו בהם עומדים לנגד עינינו. הם ממפים גם את מסלול חיינו. אמונה באלקים והרצון לשמור את מצוותיו בכל מצב ולמרות הקשיים מגדירים את יעדינו ואת תקוותנו בעולם הקשה שבו אנחנו חיים, שהרי כולנו ילדיו של יעקב.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
יעקב אבינו חי בעולם אלים ומסוכן מאוד. הוא בורח מלבן ומבגידותיו, נקלע לקרב היאבקות עם מלאך ומגיע למפגש עם עשו, שנראה נחוש בדעתו להרוג אותו. כשיעקב נחלץ מהצרות האלה, חבול, פצוע ויותר עני, ניחת עליו עוד אסון, בתו דינה שנחטפת ומותקפת, ובעקבות זאת בניו, בהנהגת שמעון ולוי, נלחמים והורגים בתושבי שכם ובמנהיגיה. יעקב מזועזע מן האלימות של בניו, אך נראה שאין בכוחו לבלום אותה. גם על ערש דוי הוא גוער בשמעון ובלוי על טבעם האלים ועל התנהגותם.
הפרשה הזאת מלאה, אם כן, בצרורות של אסונות ואירועים מצערים שניחתים על יעקב. תמיד חשבתי שכאשר יעקב אמר לפרעה "מעט ורעים היו ימי שני חיי" הוא התכוון לאירועים בפרשת השבוע הזאת. אין ספק שאם נעריך את חייו של יעקב על סמך האירועים בפרשת השבוע, הם ייראו קודרים, עם הרבה צללים ורק מעט אור.
עם זאת, ההיסטוריה היהודית והמסורת הרבנית תופסת את חייו של יעקב כסיפור ניצחון והצלחה. יעקב הוא האיש שלוקח את המשפחה והופך אותה לאומה. הוא לוקח 13 ילדים שונים, כל אחד עם אישיות נפרדת ומטרות משלו, ומתיך אותם לעם ישראל אחד, מחדיר בהם אמונה במונותיאיזם ובטוב, ומחנך אותם להתנהגות שקולה למרות העובדה שהם חיים בעולם של עבודת אלילים והתנהגות מופקרת.
יעקב מתחזק באמונתו מההבטחות שקיבל מהקב"ה שנים רבות קודם לכן, לפני שהוא יצא למסע הרה הגורל אל ארם. הוא מעולם לא פקפק בכך שאלקים תומך בו ושיושיע אותו בסופו של דבר, גם כשנסיבות חייו היו קשות ביותר. במובן זה הוא דוגמה ומופת לקיום היהודי שבא אחריו וחיקה את נסיבות חייו.
אפשר לתאר את חיי היהודים תמיד כמצב של "מן הפח אל הפחת". נדמה שלעולם אין לנו מנוחה, הפוגה מהסכנות והאתגרים שצצים בחיינו כל הזמן. למרות כל זאת, היהודים תמיד זוכרים את ההבטחה של הקב"ה שלעולם לא ייטוש אותנו לגמרי וזוכרים שטמונה בנו היכולת להיות עם נצחי שמתחדש תדיר. חיים כיהודים נאמנים ושומרי תורה ומצוות יכולים להעניק לפרט תחושת שלווה והרמוניה. אך כאומה לא סביר שזה יעזור לנו לשוט בשלווה בים של ההיסטוריה האנושית.
טבעי שנייחל לכך שהדברים ייראו אחרת, אך חייו של יעקב וכל התהפוכות שחלו בהם עומדים לנגד עינינו. הם ממפים גם את מסלול חיינו. אמונה באלקים והרצון לשמור את מצוותיו בכל מצב ולמרות הקשיים מגדירים את יעדינו ואת תקוותנו בעולם הקשה שבו אנחנו חיים, שהרי כולנו ילדיו של יעקב.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
