Printer Friendly
פרשת השבוע - דברים
נאום הפרידה הארוך והיפה של משה מתחיל בפרשת השבוע. זה אולי החלק "האישי" ביותר בתורתנו הקדושה, שכן הוא חושף את האנושיות ואת הרגשות של משה עצמו. תסכולו מן העם שנועד לקדושה ולכאורה תמיד מתרחק מן הייעוד הזה ניכר בברור בדבריו. זעקת ה"איכה" שלו מבשרת, לפי המדרש, את ה"איכה" הגדול מכולם שגורם לנו לבכות ולהתאבל בתשעה באב.
לא רק לחצי המנהיגות מכאיבים למשה, על אף שאין ספק שגם זה חלק מן המשא הכבד שהוא נושא. הקיטורים הבלתי פוסקים וכפיות הטובה של בני ישראל על המתנות והקשר המיוחד שלהם עם הקב"ה הם אלה שמעוררים בו עצבות מהורהרת ותחושה שצפויות צרות.
בספר דברים אומר משה: "כי ידעתי, אחרי מותי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך אשר ציוויתי אתכם וקראת אתכם הרעה באחרית הימים...". זהו כאב של הורה שיודע היטב איזו טעות ילדיו עומדים לעשות ואיננו מסוגל למנוע את האסון מלהתרחש. נאום הפרידה של משה הוא לפיכך לא רק אירוע מן העבר אלא גם תזכורת לחולשות שלנו בעבר וגם בהווה. "איכה" היא מילה שהולמת את העולם היהודי היום.
משה מתמקד בשתי מגרעות שהן שורש החולשה וההתמרמרות של העם היהודי: כפיות הטובה ותחושה של חוסר ערך עצמי. שאלת כפיות הטובה נדונה בתורה פעמים רבות. התלונות על המן, על המים, על ארץ-ישראל ואפילו על היציאה מעבדות מצרים הן רבות מאוד. כל 40 שנות המסע הפלאי במדבר סיני הם מסכת אחת ארוכה של קובלנות וכפיות טובה.
חז"ל אמרו שהעשיר הוא מי ששמח בחלקו. אם כך, יש מעט מאוד אנשים עשירים באמת בעולמנו. כפיות טובה משפיעה על היחסים במשפחה, על העסקים, על הרווחה הפסיכולוגית הכללית של יחידים ושל חברות. היעדר תחושת ערך עצמי גם היא דבר רווח מאוד בחברה היהודית. בעולם שבו לדתות אחרות יש מאות מיליוני מאמינים, היהדות היא הקטנה מכל הדתות מבחינת המספר. משה אמר לנו בספר דברים שכך יהיה, "כי אתם המעט מכל העמים". אך החוסן הפנימי של היהודי תמיד היה טמון באמונה העזה שאנחנו עם קדוש ומיוחד, עם שנבחר על ידי ד' כדי לבצע שליחות נצחית.
בתקופה האחרונה האמונה שלנו בעצמנו ובשליחותנו נשחקה בגלל חילון, בורות וההשפעות המשחיתות של סביבה נהנתנית ושלוחת רסן. לכן משה קורא לנו בדבריו להילחם בשתי הרעות האלה שמחלישות אותנו ומסכנות את קיומנו ואת התקדמותנו.
בימים אלה ראוי שנטה אוזן לדבריו של משה ולמסר שטמון בהם יותר מתמיד. זאת הדרך שתביא לנו נחמה וגאולה.
שבת שלום
הרב דוב בערל וויין
לא רק לחצי המנהיגות מכאיבים למשה, על אף שאין ספק שגם זה חלק מן המשא הכבד שהוא נושא. הקיטורים הבלתי פוסקים וכפיות הטובה של בני ישראל על המתנות והקשר המיוחד שלהם עם הקב"ה הם אלה שמעוררים בו עצבות מהורהרת ותחושה שצפויות צרות.
בספר דברים אומר משה: "כי ידעתי, אחרי מותי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך אשר ציוויתי אתכם וקראת אתכם הרעה באחרית הימים...". זהו כאב של הורה שיודע היטב איזו טעות ילדיו עומדים לעשות ואיננו מסוגל למנוע את האסון מלהתרחש. נאום הפרידה של משה הוא לפיכך לא רק אירוע מן העבר אלא גם תזכורת לחולשות שלנו בעבר וגם בהווה. "איכה" היא מילה שהולמת את העולם היהודי היום.
משה מתמקד בשתי מגרעות שהן שורש החולשה וההתמרמרות של העם היהודי: כפיות הטובה ותחושה של חוסר ערך עצמי. שאלת כפיות הטובה נדונה בתורה פעמים רבות. התלונות על המן, על המים, על ארץ-ישראל ואפילו על היציאה מעבדות מצרים הן רבות מאוד. כל 40 שנות המסע הפלאי במדבר סיני הם מסכת אחת ארוכה של קובלנות וכפיות טובה.
חז"ל אמרו שהעשיר הוא מי ששמח בחלקו. אם כך, יש מעט מאוד אנשים עשירים באמת בעולמנו. כפיות טובה משפיעה על היחסים במשפחה, על העסקים, על הרווחה הפסיכולוגית הכללית של יחידים ושל חברות. היעדר תחושת ערך עצמי גם היא דבר רווח מאוד בחברה היהודית. בעולם שבו לדתות אחרות יש מאות מיליוני מאמינים, היהדות היא הקטנה מכל הדתות מבחינת המספר. משה אמר לנו בספר דברים שכך יהיה, "כי אתם המעט מכל העמים". אך החוסן הפנימי של היהודי תמיד היה טמון באמונה העזה שאנחנו עם קדוש ומיוחד, עם שנבחר על ידי ד' כדי לבצע שליחות נצחית.
בתקופה האחרונה האמונה שלנו בעצמנו ובשליחותנו נשחקה בגלל חילון, בורות וההשפעות המשחיתות של סביבה נהנתנית ושלוחת רסן. לכן משה קורא לנו בדבריו להילחם בשתי הרעות האלה שמחלישות אותנו ומסכנות את קיומנו ואת התקדמותנו.
בימים אלה ראוי שנטה אוזן לדבריו של משה ולמסר שטמון בהם יותר מתמיד. זאת הדרך שתביא לנו נחמה וגאולה.
שבת שלום
הרב דוב בערל וויין
