Printer Friendly
מקום חנייה
כל הירושלמים יודעים היטב שמקום חנייה הוא מצרך יקר בעיר הקודש העמוסה. אין ספק שזה נכון לכל הערים הגדולות בעולם. הקושי במציאת מקום חנייה סמוך לבית הופך את החזרה הביתה מאירוע מאוחר בלילה לעניין מלחיץ שבו לא ברור לך אם תצליח להחנות את המכונית במרחק סביר מביתך. בכביש הסמוך לביתנו הייתה החנייה מותרת משני צדי הכביש במשך עשרות שנים. עובדה זו הפכה את הנסיעה בכביש למסוכנת משהו, והרבה מראות צד נשברו במאמץ לנווט ברחוב הזה. אך תושבי השכונה בכל זאת הרגישו נוח עם הסידור הזה, מפני שהוא סיפק לא מעט מהביקוש למקומות חנייה שהיה בהם צורך גדול. ואז, בלי התראה או התייעצות עם תושבי השכונה, בן-לילה ביטלו הרשויות את החנייה בצד אחד של הכביש ובכך הקלו מאוד על הנסיעה בו, אך אילצו רבים מהשכנים לעסוק בחיפוש עקר כמעט אחר מקומות חנייה חלופיים שבהם יוכלו להחנות את המכונית שלהם למשך הלילה.
מאחר שכבר אין ברשותי מכונית, יכולתי להתבונן במתרחש באובייקטיביות ובלי סערת רגשות. הואיל ואני רב, אני מחפש את הקשר היהודי בכל אירוע בחיים, גם כשהוא נראה, על פניו, דבר של חולין ושגרה, והסיפור הזה דחף אותי לחשוב על מקומות חנייה ו"הבעיה היהודית".
בגלות הארוכה להחריד של עם ישראל בין אומות העולם, היהודים תמיד חיפשו מקום לחנות בו. הם חנו בבבל, בצפון אפריקה, בספרד, בפורטוגל, בפרובנס ובצרפת, באיטליה ובהולנד, בפולין ובליטא, בגרמניה, באוסטריה, במרכז אירופה וברוסיה, ובאחרונה גם בצפון ודרום אמריקה ושוב במערב אירופה. על אף שמקומות החנייה האלה נראו בתחילה חוקיים ואף רצויים, המציאות ההיסטורית חשפה אותם לבסוף כזמניים ואף עוינים ואסורים. שוב, ממש כמו מקומות החנייה מעברו השני של הכביש ברחוב הסמוך לביתי, בן-לילה רוב הארצות האלה הכריזו שהחנייה שם אינה מותרת עוד ליהודים. לכן היהודים המשיכו לנדוד, תמיד בחיפוש אחר מקום חנייה מותר, נוח ובטוח.
כשהיהודים הגיעו לפולין במאה ה-13 וה-14, הם חשו בה כל כך בטוחים עד שאמרו שהשם העברי של הארץ הוא פה-לין, פה נלון בנוחות עד סוף הגלות. אך כמעט בן-לילה צץ במאה שעברה שלט "אין חניה" על רוב ארצות אירופה, שלט שנאכף באכזריות עצומה. כך היה לכל אורך הסיפור של עם ישראל בין האומות. כל מקומות החנייה החוקיים והנוחים שלנו הפכו בסופו של דבר לאסורים או לחוויה בלתי נסבלת.
לא נותרו הרבה מקומות חנייה שבהם יהודי התפוצות יכולים להצטופף. היינו בכל העולם, ואין כבר יבשות או ארצות חדשות שטרם התגלו שבהם נוכל למצוא מקומות חנייה חדשים. אולם בימינו מקום החנייה המקורי שלנו, שהקימו יהושע ודוד, התפנה שוב בניגוד לכל הציפיות.
יש בינינו רבים הסבורים שמקום החנייה המקורי הזה איננו מצטיין בנוחות. הוא מוקף מכל עבר בכלי רכב גדולים שמונעים נגישות נוח למקום החנייה שלנו. יש רבים מאוד בקרבנו שחולקים על העובדה שמקום החנייה הזה בכלל שייך לנו. כל מי שגר בעיר יודע שסכסוכים על מקום חנייה מסתיימים לפעמים באלימות ואפילו ברצח. אנשים לא תמיד נוהגים בהיגיון כשמדובר במקום חנייה, והשכל הישר, וכללי המוסר וההתנהגות לא נכנסים בכלל לשיקולים בריב כזה. כך קורה שיהודים רבים מהססים לעזוב את מקום החנייה שבו הם נמצאים, גם אם איננו נוח ואפילו מסוכן, ולא ממהרים לחזור לחנות במקום החנייה החוקי והעתיק שלנו, זה ששייך לנו בזכות. לרוב נדרש אירוע טראומטי כדי לשכנע יהודים שאינם יכולים להמשיך לחנות במקום שבו היו רגילים לחנות עד כה. אני מתפלל שאירועים כאלה לא יקרה עוד, אלא שכל ההיסטוריה היהודית מלמדת אותנו אחרת. ההיסטוריה היהודית והמסורת הם תמרורים שמסמנים לנו היכן באמת נמצא מקום החנייה החוקי והקבוע שלנו, המקום הבטוח, בסופו של דבר. בינתיים אני שמח בכל יום שכבר אין לי מכונית, גם כשאני גר במקום החנייה הקבוע שלי.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
