Printer Friendly
זהות דורית
בעזרת השם, הגעתי לגיל שבו הנינים הגדולים יותר שלי מזהים אותי כאדם בעל עניין בחייהם הצעירים. הם עדיין מתקשים להבין איך לסבא או לסבתא שלהם, שהם אנשים זקנים בעיניהם, יכול להיות אבא עוד יותר זקן, אבל איכשהו הם מרגישים שאני משתלב במשפחה שלהם ובחיים שלהם, או כפי שאחד מהם ניסח זאת כשעמדתי ליד בני, "שני סבּאים". כבר יש לי נינים בגיל בית ספר שלומדים תורה וזוכים בפרסי "מתמיד השבוע". לכן אני מרגיש שאני מסוגל לזהות אותם (אם כי אני מודה שלפעמים אני מתקשה שלא להתבלבל בשמות שלהם), גם אם הם עדיין לא מזהים אותי באמת ולא ממקמים אותי במשבצת הדורית הנכונה במשפחה שלנו.
אני בא מדור שבו קשר עם סבא וסבתא חיים היה דבר נדיר, דור שבו לראות סבא וסבתא חיים היה אחד מפלאי העולם. הייתי אחד המעטים מקרב חבריי שזכו לראות את סבא שלהם בחיים. הייתי בן המעטים שהיה להם קשר אוהב עם סבא חי, סבי מצד אמי, עד גיל עשר. הברכה שבאריכות ימים, שהאל העניק לנו בתקופה זו באמצעות הקידמה הטכנולוגית והרפואית, הפכה את הזכות לראות נינים לנורמה כמעט במגזרים רבים בחברה. אבי זכה לראות דור חמישי, אבל רבותינו (ע' רש"י בראשית כא, כג) מספרים לנו שקשר רגשי במשפחה לא נמשך מעבר לארבעה דורות. מכל מקום, כשמדובר בנינים, הקשר הרגשי הוא במידה רבה חד-צדדי, מהזקן לצעיר. לַרוב הילדים עדיין בשלב מוקדם בחיים מכדי להבין את מושג המשפחה המורחבת. רק כאשר אנחנו מתבגרים, ולרוב אפילו מזדקנים, אנחנו מתחילים להעריך את קשרי משפחה ואת החיבור בין הדורות.
בקרב יהודים רבים יש רצון ללמוד על אילן היוחסין שלהם ולגלות מי היו אבות אבותיהם. אני מקבל דרך קבע, באמצעות קרן דסטני, בקשות מיהודים מכל העולם לסייע להם להשיג עוד מידע על השושלת המשפחתית שלהם. לַנתק בין הדורות יש גורמים רבים: השואה, ההתבוללות, השמאל והקומוניזם, אובדן הרגש של הזהות היהודית, נישואים מאוחרים, אם בכלל, ועוד. כל אלה תורמים לדיסונאנס בחיי המשפחה היהודית. אבל מעניין שרבות מן הבקשות האלה תמיד נפתחות בהצהרה "אני חושב שאני צאצא של רב גדול...". פעמים רבות זה באמת נכון. למעשה, נדמה לי שכולנו צאצאים של רב גדול כזה או אחר, וההבנה הזאת בתת-המודע שלנו מציקה לנפשנו ולמצפוננו ומעוררת בנו סקרנות בדבר העבר שלנו. ללמוד על העבר שלנו מספר או אפילו מתצלומים זה דבר אחד, אבל ללמוד על העבר מאדם חי, מסבא רבא או מסבתא רבתא זאת חוויה שונה לגמרי. לכן, על אף שהנינים שלי צעירים מאוד ולא ידידותיים אליי במיוחד בינתיים, קבעתי לעצמי מטרה לדבר איתם על המשפחה שלנו, על המקום שממנו באנו ועל מה שאנחנו מייצגים. אולי בעוד עשרות שנים הם ייזכרו בדברים שסבא רבא שלהם סיפר להם ויעשו אותו הדבר גם עם הצאצאים שלהם.
התורה מציבה בפנינו דרישה לספר את הסיפור שלנו לבנינו ובני בנינו. לדאבון הלב, יש היום כל כך הרבה יהודים שלא מכירים את הסיפור שלהם ואינם יודעים מה מקומנו בעולם ובהיסטוריה. לתרומה של הדורות המבוגרים יותר לתיקון המצב הנורא הזה יש ערך חיוני וחשיבות עצומה. דבריו של הלל "אם אין אני לי מי לי?" הם בעצם צו השעה במצבנו היום. ילדים שמבינים ומעריכים את האפשרות שיש להם לתקשר עם סבא וסבתא וסבא רבא וסבתא רבתא זוכים ליתרון בחייהם האישיים. הם לעולם לא יהיו לבד או ירגישו נטושים. ידיעה והבנה של העבר מעוררים באדם דחף ושאיפה לבנות עתיד טוב יותר. זה מה שתמיד עזר ליהודים להמשיך לשרוד ואף להצליח, ובדרך זו הם גם יוסיפו להצליח. אני מתפלל שכל הנינים שלי יזכרו אותי לטובה. זה ההישג האישי הגדול ביותר שסבא רבא אוהב, אך מזדקן, יכול להשיג.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
