Printer Friendly
יהדות ארצות הברית
לאחר שזה עתה חזרתי מסבב הרצאות בן שלושה שבועות בארצות הברית, אני בוודאי נחשב מומחה למצב העניינים של החברה היהודית שם. הייתי בכמה ערים בחופה המערבי וגם המזרחי של אותה ארץ רחבת ידיים. ביקרתי בקהילות שונות עם דרגות שונות של שמירת מצוות והשקפת עולם יהודית. יש בקהילות יהודיות דתיות ומבוססות דאגה גדולה מאוד לגורלה של מדינת ישראל. האיום האיראני נראה בעיניהם של יהודי לוס אנג'לס וברוקלין הרבה יתר מסוכן ממה שהוא נראה לישראלים שגרים בירושלים וחיים בה את חייהם. כולם (טוב, כמעט כולם) שאלו אותי אם אינני פוחד לגור בישראל עכשיו. הם הסתכלו עליי בתדהמה כשתשובתי הייתה משהו מקביל ל"אין לי מושג על מה אתם מדברים!".
לאמתו של דבר, החלק הזה של יהדות ארה"ב מתקשה לדמיין איך הוא ישרוד וישגשג אם יקרה, חלילה, משהו למדינת ישראל. הם חוששים לנו, אבל הם חוששים לא פחות לעצמם. יש בתת המודע שלהם פחד שארץ שמרוצפת זהב כבר לא תהיה כל כך מוזהבת כלפיהם, אם ישראל לא תהיה עוד גורם בחיים האמריקנים והיהודיים. מסיבה זו החרדה שלהם בדבר מדינת ישראל היא כפולה. הם חרדים לנו כאן, היושבים בארץ הקודש, אך גם לעצמם ולעתידם באמריקה. מסתבר שבתפיסה שלהם יש קשר הדוק בין השניים.
רוב רובה של יהדות אמריקה הוא קודם כל ליברלי ורק במקום השני או השלישי יהודי, אם בכלל. יהודי ארה"ב, באופן פראדוקסלי, היו מוטרדים כאשר בשלושים שנותיה הראשונות של מדינת ישראל שלט בה השמאל, שדגל בחברה סוציאליסטית ובכלכלה סוציאליסטית. כשמדינת ישראל נטשה לבסוף את הסוציאליזם, גם הפעם, באופן פרדוקסלי, יהדות אמריקה כבר הפכה רובה לשמאלנית וליברלית, מחוברת למפלגה הדמוקרטית בארה"ב בכל מצב. כך קורה שעכשיו, כשהשמאל מלהק את מדינת ישראל לתפקיד הנבל מסיבות שונות, מאוד לא נוח ליהודי ארה"ב עם מדינת ישראל. מדינת ישראל נראית להם יהודית מדי, מסורתית מדי, דתית מדי, עקשנית מדי, חזקה מדי, לא מספיק גמישה, אורתודוכסית מדי ולא מספיק ליברלית. עליה להשתנות כדי לעמוד בדרישות של יהדות ארה"ב הליברלית. מתוך תחושת תסכול כלפי מדינת ישראל ובמפגן מרהיב של התבוללות מוחלטת שכמעט גובלת בשנאה עצמית, הפכה מדינת ישראל למושא לבוז ולגורם מעורר בושה אצל רבים מהם. בגלל התנכרות לכל מצוות היהדות, התרחקות מערכי היהדות ובורות בכל הנוגע לתורה ולמסורת, הם מאמינים לתעמולה הערבית שטוענת שישראל היא מדינה כובשת שאין צידוק לקיומה. הסטודנטים היהודים בקמפוסים בכל רחבי אמריקה מוצפים בתעמולה כזאת, ומאחר שאין להם שום חינוך יהודי ורקע משמעותי בתולדות עם ישראל, הם נכנעים בקלות רבה למפלצת הזאת, בייחוד כשהיא משתלבת יפה בהשקפה הנוכחית של הליברלים בארה"ב. אל תטעו, הליברליזם ההרסני הזה הוא הדת החדשה בשביל חלק גדול מאוד מיהודי ארה"ב.
אך יש כמה נקודות אור בתמונה. שדולת אייפק ניצחה בגדול את ג'יי סטריט, והתמיכה של הקונגרס בישראל נשארה חזקה למרות ההכרזות של הממשל הנוכחי והמדיניות שלו בנושא המזרח התיכון. יש עדיין מידה רבה של אהדה כלפי ישראל בקרב הציבור האמריקני הכללי למרות המאמצים הכושלים של ההסברה הישראלית בארה"ב. אפילו דוברים חזקים כמו דורי גולד ואלן דרשוביץ לא מצליחים לבלום את הגאות של התעמולה הערבית שמציפה בכל יום את התקשורת האמריקנית ואת הקמפוסים בארה"ב. ה"ניו יורק טיימס" מרושע במיוחד בהטיה שלו נגד ישראל ובמאמרים שהכתבים שלו בירושלים מפרסמים בעיתון. כספינת הדגל של התקשורת הליברלית בארה"ב הוא מעצב את דעת הקהל הליברלי שם על ישראל, וההשקפה שלו רחוקה מלהיות מחמיאה. ב"ניו יורק טיימס" כבר אין בעלי טור דעות, כמו ויליאם ספייר, שמגינים על ישראל. וכפי שציינתי קודם, מאחר שהליברליות היא הדת החדשה של יהדות אמריקה, ה"ניו יורק טיימס" הוא התנ"ך והסידור שלה.
העובדה שרוב תומכיה של ישראל הם מנחי תוכניות רדיו שמרנים קיצוניים משיגה את התוצאה ההפוכה מהמקווה, כי יהדות ארה"ב עכשיו מקשרת בין ישראל וראש לימבו, שהוא האויב הראשי של הליברליזם באמריקה. אם אתם שונאים את ראש, לא תאהבו גם את ישראל - זאת התוצאה של תמיכתו הנלהבת בישראל. טוב, הזמנים משתנים ואיתם גם התפיסות, ולכן פסק הדין הסופי של יהדות אמריקה בעניין מדינת ישראל עוד לא נכתב.
שבת שלום ופורים שמח
הרב דוב בערל וויין
