Printer Friendly
חורף ערבי
רוחות החורף הקרות הגיעו לכאן, למזרח התיכון, בשבועות האחרונים עם שלג על פסגות ההרים ועם טמפרטורות קרות במיוחד בלילות הירושלמיים. אך כל זה רגיל וצפוי באמצע ינואר, והגשם והשלג מתקבלים בברכה, גם אם היא מהולה במעט טינה, על ידי כולנו כאן, בישראל הצחיחה.
חורף הוא חורף, ואנחנו מתפללים שיהיה חורף רגיל, וזה סוג מזג האוויר שחורף רגיל מביא עמו. ולאחר שעברנו את אמצע החורף, מטבע הדברים המחשבות שלנו פונות לעונת השנה הרצויה ביותר, האביב.
באביב הקרוב נציין את יום השנה לתהפוכות שעבר העולם הערבי, תהפוכות שהפילו ממשלות ורודנים בטוניסיה, לוב ומצרים ושעדיין אחראיות למלחמות אזרחים בתימן ובסוריה. העולם המערבי האופטימי כינה את גל המהומות האלימות הזה "האביב הערבי", והכריז על בואה של הדמוקרטיה לאזור הזה של העולם – אזור שלא ידע דמוקרטיה אלא בארץ אחת, ארץ ישראל הקטנה והבודדה.
גם אם עדיין מוקדם מכדי לשפוט את תוצאות "האביב הערבי", נדמה לי שהסימנים מצביעים על המשך ההתערערות ועל מצב של חוסר שקט בכל הארצות המעורבות בדבר. משאלת הלב של העולם המערבי שיקומו בארצות האלה עכשיו ממשלות דמוקרטיות ויציבות נראית בדיוק כך, משאלה בלבד, ו"האביב הערבי" נושא אתו הרבה מאוד משבי רוח חורפיים.
סימן ההיכר של משטרים רודנים במזרח התיכון בעבר ובהווה (חוץ מערב הסעודית אולי) היה ההתנגדות של השלטונות לקבוצות איסלמיות בארצותיהן. הם הבינו את הסכנה הטמונה בעירוב אמונות דתיות קיצוניות וקנאיות עם פוליטיקה ודיפלומטיה.
משטרים אלה וידאו, בלי רחם, שהסיר המבעבע הזה יישאר מכוסה, והתוצאה הייתה הסכמי שלום בין ישראל למצרים ולירדן וגם יחסי סחר חשאיים בין ישראל לרבות ממדינות המפרץ. מעולם לא היה בארצות האלה רוב באוכלוסייה - אוכלוסייה שבמקרים רבים הייתה ענייה, נחשלת ונבערת להחריד - שתמך בהתקרבות בין הערבים למדינה היהודית.
הממשלות בארצות האלה, מתוך הכרה ברגש האנטישמי הרווח בארצותיהן, הרשו לאנטישמיות לפרוח על בסיס מקומי גם בזמן שהן קיימו יחסים דיפלומטיים קורקטיים עם ישראל ברמה הבינלאומית. ממשלות אלה, במקום לנסות ליצור בסיס תמיכה למדיניות שלהן ולמען רווחת עמם בטווח הארוך, תמכו במו ידיהן בכוחות שערערו על סמכותן וחשפו את השחיתות והצביעות שהיו במשטרים האלה.
המדיניות של המשטרים האלה, היחס שלהם להמונים, העידוד המתמשך שהעניקו לשנאה האנטישמית באמצעי התקשורת שנשלטו על ידם הבטיחו שארגונים איסלמיסטים קיצוניים יעלו לשלטון בכל סוג של בחירות דמוקרטיות בעתיד. כך קרה בכל ארצות המזרח התיכון הערבי, וכעת האיסלמיסטים הפכו לכוח מרכזי במשטרים האלה. רק דיכוי מתמשך של כוחות האיסלם הקיצוני על ידי צבאות ירדן ומצרים יבטיח את המשך השלום בין ישראל למדינות אלה.
שוב אנחנו מוצאים את עצמנו בין הפטיש לסדן. אם לא נתמוך בדיכוי הזה, מה שלא מתיישב עם המצפון ועם השקפת העולם שלנו, נאלץ להתמודד עם אויבים שאי אפשר לפייס, אויבים שמקיפים אותנו ומאמינים בכל לבם שחורבננו, חלילה, הוא מה שהאמונה הדתית שלהם מצווה עליהם להשיג.
מה שהעיב על כל המגעים במזרח התיכון בעשורים האחרונים היה חוסר הרצון להכיר בעובדות כפי שהן, חוסר היכולת לראות דברים כהווייתם. ארצות הברית, אירופה וישראל בחרו במדיניות שמבוססת על משאלות לב במקום על מציאות בשטח.
הקריאה המוטעית לגמרי של ערפאת ואש"ף על ידי ישראל והמערב בעבר הובילה לקיפאון הדיפלומטי שקיים היום ולחוסר היכולת של הצדדים לצעוד קדימה. אפילו המנהיגות הפלשתינית החילונית, כביכול, איסלמית מאוד בהצהרותיה ובגישתה כלפי ישראל. המנטאליות הערבית כלפי ישראל התגבשה במאות שנים של דוקטרינה איסלמית אנטי-יהודית ועוינת מאוד לנרטיב היהודי ההיסטורי ולשאיפות הלאומיות של היהודים.
"האביב הערבי" והשלכותיו רק מחזקים את ההבנה הזאת של המציאות של מצבנו. הכרזות נעימות ומחוות הומניטאריות לא משנות כהוא זה את הלך הרוח הערבי הזה. לא נותר לנו אלא להתבונן בעיניים ריאליות על ההתפתחויות האלה ולהקפיד לשמור על היתרונות האסטרטגיים - הצבאיים, הדיפלומטיים והטריטוריאליים – שיש לנו. אולי תחושת מציאות כלשהי תחלחל לתוך אזורנו, והשינויים הדרושים בהלך הרוח הערבי-איסלמי יתחילו להתחולל אט-אט.
שבת שלום,
הרב דוב ברל ויין
