Printer Friendly
אין כניסה (לחרדים)
בשבוע שעבר נשבר הסוגר של השער הקדמי המרשים שלנו, כך שאיש לא יכול היה להיכנס או לצאת מבעד השער הזה, דרך היציאה והכניסה המקובלת לבניין שלנו. בהיותנו אנשים עם תושייה (הרי אחרת אין סיבה שנגור בירושלים), כולנו, כל דיירי הבניין, מצאנו שיטה חליפית להיכנס לבתינו ולצאת אל הרחוב באמצעות שימוש במסלול עוקף שעובר דרך החניון, שאת השער שלו נאלצנו להשאיר פתוח בכל עת. לא נעים להיות לא מסוגל להיכנס למקום מגוריך או לשכונתך.
זה גם הבהיר לי מה מהותה של הסערה שמתחוללת היום בעניין החברה החרדית בישראל. אם ננסח זאת בפשטות, גם החרדים וגם החברה הישראלית הכללית היו, עד כה, מרוצים מאוד מן הסטטוס קוו. קרי, מהמצב שבו החרדים לא הורשו להשתתף באופן משמעותי בחיים הישראלים הכלליים. החרדים הושארו בישיבות שלהם ובשכונות שלהם, קיבלו מימון נכבד ממערכת הרווחה הנדיבה, אך ההרסנית, של המדינה, בזמן שמערכת החינוך שלהם קיבלה מהמדינה תמיכה זעומה שניתנה בחוסר רצון ובתנאי שיסכימו להישאר מחוץ לקהילה הכללית של החיים בישראל. מסיבות שונות, שלא נפרטן כרגע, הסכימו המנהיגים והרבנים של הציבור החרדי למצב הזה, שברור שלא יכול להימשך לאורך זמן, ובמשך עשרות שנים זו הייתה הנורמה, מצב של "אין כניסה" לחרדים בחברה הישראלית הכללית.
אלא שההסדר הזה נדון לכישלון בגלל הגידול הדמוגרפי בקהילה החרדית, בעקבות הקיצוצים של הממשלה בתקציב, שכבר לא אפשרו לספק את רמת הסיוע והתמיכה הדרושה לקהילה הזאת, בגלל בואו של דור חדש של חרדים שאיננו מוכן עוד להיות ממודר לתמיד ובעקבות הזדמנויות לקידום אישי ולעצמאות כלכלית.
לכן, בעשור האחרון, כאשר התמיכה הממשלתית למשפחות מרובות ילדים צומצמה באופן ניכר, המצב החל להשתנות. התוצאה היתה ירידה בשיעור הילודה בקרב האוכלוסייה הערבית ישראלית, אך שיעור הילודה בקרב החרדים כמעט שלא השתנה. החרדים נאלצו להרחיב את השכונות שלהם ולעבור לערים שבהן הם לא נראו עד כה במספרים גדולים. תוכניות חדשות כמו הנח"ל החרדי בצה"ל, מכללות ואוניברסיטאות לנשים חרדיות, מרכזי הכשרה מקצועית, בייחוד בתחומי המחשבים, לגברים חרדים, החלו להותיר את רישומם גם על החברה החרדית וגם על החברה הישראלית הכללית.
החרדים, בלשון המעטה, לא הרגישו רצויים כשניסו לצאת לחברה הכללית בישראל. חלקים בחברה הזאת היו נחושים בדעתם למנוע מהם את הכניסה, ולא לאפשר להם לעבור אפילו בדרך חלופית, דרך החניון, כביכול, כדי להגיע לחברה הכללית. למעשה, מאמרי המערכת של עיתון הארץ ושל כלי תקשורת אנטי חרדיים אחרים אמרו "אתם יכולים להיכנס לחברה שלנו, אתם יכולים להיכנס לצבא שלנו, אתם יכולים להיכנס לשוק העבודה ולכלכלה שלנו, אבל רק אם תשנו את ההופעה שלכם, את אורח החיים שלכם ובסופו של דבר גם את האמונות והמסורות שלכם." מאחר שזאת דרישה בלתי סבירה, בלתי הוגנת, אנטי-דמוקרטית ומרושעת, החרדים הגיבו, ובצדק, בצורה שלילית למסר ולאופן שבו הוא הועבר. עם זאת, החרדים מוסיפים להשתמש בדרכים צדדיות כדי להיכנס לחברה הישראלית, וזה מעורר בהלה בחוגים מסוימים בחברה הישראלית.
הממשלה מקיימת שני קווי מדיניות סותרים בעניין שילוב החרדים בחברה הכללית בישראל. היא בונה ערים לחרדים בלבד, כמו ביתר עילית, ואז היא מתלוננת שהחרדים אינם רוצים לגור עם אנשים כמותם. היא אומרת שהיא רוצה שהחרדים ישרתו בצבא, ואז הצבא יוצר משברים ותנאים שהופכים את השירות בצה"ל לחומה גבוהה שקשה לטפס עליה. איזה קשר יש, לכל הרוחות, בין אילוץ חיילים להיות נוכחים בשירת נשים להגנה על המולדת? למה גבר חרדי שנכנס למקום עבודה נתקל בעוינות מצד חבריו לעבודה והעולם המסחרי בכלל? מדוע המעשים הפסולים של חרדים מסוימים, שלהם יש דוגמאות רבות, לדאבון הלב, צריכים לשמש להכפשת קבוצה שלמה בחברה ואפילו להכפשת הדת והיהדות עצמה?
כתבנו בעבר על כישלונות המנהיגות החרדית והחברה החרדית, ואין זה כתב הגנה על החברה הזאת ועל התנהגותה ההרסנית כלפי עצמה לעתים. אך ממשלה טובה או חברה שפויה צריכות לבחור מדיניות שתנסה לתקן את המגרעות האלה ותאפשר לערוך את השינויים הנחוצים בגישה ובתפיסה, שינויים שיובילו לשיתוף החברה החרדית במקום להרחיק אותה לעולמים. איש אינו חש בנוח כשנמנעת ממנו הכניסה לביתו ולמקומו הראוי בחברה.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
