Printer Friendly
סיבות השתיקה
עצוב מאוד לראות את המחלוקת האיומה שהתעוררה בחברה הישראלית בעקבות ההתנהגות הנתעבת של קבוצת שוליים בקהילה החרדית בעניין סוגיות חברתיות שמטרידות את הקבוצה הזאת. נדמה שתמיד הקיצוניים הם אלה שדוחפים את סדר היום לסכסוכים לאומיים ופנימיים. מבחינתי, אין שום תירוץ, הצדקה או עיקרון דתי שמצדיקים התנהגות כזאת. היא משפילה את התורה ואת ההולכים בדרכיה, פוגעת בערכיה ואיננה תורמת דבר לחיזוק אמיתי של החברה היהודית הדתית.
אין בשום פנים אופן להבין את המאמר הזה ככתב הגנה על ההתנהגות של הקבוצה הקיצונית והפראית הזאת, שתמיד שכנה בשוליה של החברה החרדית. המאמר הזה עוסק בתגובה של רוב החברה הדתית בישראל, בייחוד בעולם החרדי, להתנהגות מרושעת זו. התגובה הזאת נעה משתיקה רועמת עד התנערות פושרת מההתנהגות של קבוצה זו. לרוב ההתנהגות הזאת מובילה להתקפה נגד שמכוונת אל המגרעות הברורות והחמורות הרבה יותר של החברה הישראלית החילונית, ואז היא גם מציגה את כל החברה החרדית כקבוצה שנופלת באופן שיטתי קורבן לאמצעי התקשורת, לבתי המשפט, לממשלה ולרוב החילוני בחברה הישראלית.
כפי שאמרתי קודם, לא באתי לכאן להגן על השקפה מסוימת או להטיח השמצות בצדדים השונים במאבק הזה. זה חלק ממלחמות הדת שנמשכות כבר 150 שנה ועוד לא תמו, לצערנו. יחד עם זאת, אני מרגיש שיש צורך בהבנה של הסיבות האמיתיות, לדעתי, לחרדה המתמשכת בקהילה היהודית הדתית בישראל ובעולם ביחס לסוגיות חברתיות ופוליטיות שונות.
שני האירועים המרכזיים בהיסטוריה היהודית של הזמן האחרון הם השואה והקמת מדינת ישראל. שני האירועים האלה, שאין להכחיש את רצינותם וחשיבותם, עוררו בעולם היהודי הדתי, אצל היחיד ואצל הכלל, בעיות של אמונה ותיאולוגיה: מה היה, כביכול, הצידוק התיאולוגי לכל אחד מהאירועים האלה? לאדם שאיננו מאמין, שבשבילו אלקים מעולם לא נכנס למשוואה, שני האירועים האלה מתקבלים כעובדות היסטוריות ותו לא. בשביל היהודי המאמין ושומר המצוות האירועים האלה מטרידים. כל הניסיונות לרבע את המעגל, "להסביר" את השואה, הוכחו כבלתי מספקים מבחינה לוגית ודתית. אנחנו נשארים עם האמונה באלוקי ישראל שרצונו נעלם מאתנו. אך זה מעורר מידה מסוימת של מתח ותסכול בקהילת המאמינים שלנו. בגלל הסכנה שעלולה הסוגיה הזאת להביא על האמונה, לא דנים בה בבתי ספר דתיים, והחברה הדתית אף מתעלמת מיום הזיכרון שהעולם היהודי החילוני קבע לשואה בסוף חודש ניסן. כך היא הופכת לפיל הבלתי נראה שנוכח תמיד בחדר חיינו.
הקיצוניים בקרבנו אפילו נוסעים לאיראן לתמוך במכחיש השואה העיקרי שקיים היום, והקהילה הדתית הכללית, על אף שהיא מתעבת את ההתנהגות הזאת, שוב מגיבה בעיקר בשתיקה, מפני שאין ביכולתנו להסביר אפילו לעצמנו מדוע התרחשה השואה, יש בתוכנו זעם סמוי שמתפרץ מדי פעם בפעם ומקבל ביטוי בהתנהגות של קיצוניים, והחברה הכללית שותקת מכיוון, שגם בנו מכרסם בדממה אותו זעם מודחק.
איך מדינה יהודית יכולה לקום ולהחזיק מעמד אם רבים ממנהיגיה ומבוניה התנגדו לכל אמונה יהודית מסורתית ולקיום מצוות התורה? זאת הייתה אחת הסיבות העיקריות שרוב העולם האורתודוכסי התנגד או עמד מנגד ביחס לציונות המעשית לפני מלחמת העולם השנייה. אפילו אחרי שהמדינה קמה, הרבה רבנים גדולים חזו שהיא לא תחזיק מעמד. אחד המנהיגים הגדולים של העולם החרדי באותה עת אמר לחסידיו שהמדינה תשרוד רק 15 שנה, או 50 לכל היותר. העולם החרדי מעולם לא הרגיש שישראל היא מדינתו.
ביסודו של דבר, יש ליהודים דתיים רבים, תחושה שאנחנו עדיין חיים בגלות, והפעם הגלות נכפית עלינו על ידי אחינו היהודים. לכן הפעילות של הקיצוניים נגד המדינה, ולא משנה כמה היא פסולה, אווילית ומרושעת, מתקבלת תמיד בשתיקה או בביקורת מהוסה שהופכת חיש מהר לרטוריקה מאשימה כנגד נציגי המדינה.
הקהילה החרדית עטתה על עצמה גלימה מנחמת של תחושת קורבנות והיא מסרבת להסיר אותה מכתפיה. בסירוב שלה להיות חלק אמיתי מהמדינה, היא נמנעת מהצורך להתמודד עם העובדה שהאלקים הבלתי מובן שלנו לא התנהג לפי ההיגיון והציפיות שלנו והרשה למדינה הקטנה שלנו להתקיים ולשגשג גם בעשור השישי לחייה. יידרש שינוי גדול בהלך הרוח של העולם הדתי אם אנחנו רוצים להתמודד עם הקיצוניים ולהגיב, ולא רק בשתיקה, לנוכח חילול כזה של ערכי התורה ושל שם השם הקדוש.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
