Printer Friendly
הדים מהעבר
חרף כל הטענות של צאצאיו הביולוגיים והרוחניים, אורח החיים בנוסח יהדות מזרח אירופה חלף מן העולם. כל התנועות הדומיננטיות בתחומים החברתיים, הדתיים והפוליטיים ששלטו ביהדות מזרח אירופה טרום השואה אינן פעילות עוד, ואולי אפילו אינן רלוונטיות עוד, לחברה שבה אנחנו חיים היום.
מערכת החינוך של הישיבות שרווחה בליטא של של מאה וארבעים השנים טרום השואה הייתה בעצם מערכת בתי ספר שנבנתה רק למען האליטה והתרכזה בשינון ובפרשנות יצירתית לטקסטים קיימים. זאת הייתה שיטה שמעולם לא נועדה לתלמיד "הממוצע", ולכן מספר האנשים שהגיעו לישיבות האלה היה קטן יחסית, בוודאי בהשוואה לעשרות אלפי התלמידים שלומדים בישיבות היום, בישראל ובתפוצה. על אף שהישיבות עצמן מנסות להנציח את התפיסה שהן קיימות רק בשביל האליטה, האמת היא שזה כבר לא נכון. בעולמנו היום הפך החינוך בישיבה לחובה אפילו לתלמיד "הממוצע". למעשה, בלי לימוד בישיבה, סביר להניח שהאדם לא יגדל להיות יהודי שומר מצוות באמת.
מהישיבות בליטא יצאו פעם גדולי התורה של עם ישראל, אך כיום במוסדות האלה לא רואים בעין יפה הכשרת רבנים, וברבים מהם אין אפילו הסמכה רבנית בתוכנית הלימודים או בתוך המוסד. עולם הישיבות עבר תמורות גדולות בכל הטווח הרחב שלו, ואין הוא דומה כלל למה שהיה לפני מאה שנים.
את מערכת החינוך לבנות "בית יעקב" הקימה שרה שנירר בקרקוב שבפולין לפני קרוב למאה שנה, וייעודה היה בתחילה להכשיר מורות לעולם היהודי. היא נועדה גם לסייע לבלום את הגאות הגדולה של ההתבוללות ושל האידיאולוגיות אנטי-דתיות שסחפו את הנוער היהודי באותה תקופה. היום, הסמינרים לנשים, אף שהם משלמים מס שפתיים למטרה של הכשרת מורות, מתרכזים בעיקר בהכנת התלמידות לנישואים עם תלמידי ישיבות ולהיותן המפרנסות העיקריות במשפחה. הן מתבקשות להיות הסופר-וומן של ימינו: רעיה, אם, מפרנסת, עקרת בית, שכנה טובה והכוח המוסרי של המשפחה בו בזמן.
מאחר שכרגע יש עודף מורות במגזר הדתי בכל מקום בעולם היהודי, והשכר בעבודה כזאת הוא בדרך כלל נמוך למדי, הסמינרים נאלצים לאפשר תוכניות שתאפשרנה לרוב התלמידות שלהם להיכנס לכל מיני תחומים של פעילות שמתאימים להזדמנויות התעסוקה שקיימות בעולם הכללי. בדרך זו הנשים האלה נדחפות מסביבה מוגנת ביותר, שבה תמיד הייתה הפרדה בין המינים, אל מקום העבודה הפרוע של ימינו. גם נשים שחפצות בקריירה אקדמית או בקריירה מקצועית נאלצות להתמודד עם האתגרים של החיים האקדמיים והחברתיים במוסדות השכלה אלה. אלה אתגרים גדולים ומגוונים, ואת מרביתם לא היה אפשר אפילו לדמיין בקרקוב של ראשית המאה ה-20.
כל התנועות האידיאולוגיות והיעדים הגדולים של המאות שעברו כבר נמצאות היום בערימת האפר של ההיסטוריה.
המרקסיזם, על כל התמורות שחלו בו, הוכח כאליל שקר מובהק. השמאל עדיין משלם מס שפתיים לאידיאלים ולאקסיומות שלו, אבל הוא בעצם רוצה רק עוד הטבות ועושר וכוח פוליטי לעצמו. רוב הרטוריקה בנושאי חברה אומר בעצם "תנו לי נתח גדול יותר מהעוגה". התנועה הקיבוצית הפכה בעיקרה למופרטת וקפיטליסטית, ואיש אינו נושא עיניים לצפון קוריאה או לקובה כדוגמה ומופת לחברה הוגנת וצודקת.
התנועה הציונית בלבושה החילוני על צורותיה גם היא כבר לא בשיאה ואיננה מעוררת עוד נאמנות ברחוב היהודי, ואפילו בקרב יהודים רבים שחיים במדינת היהודים שקמה בצורה כל כך הרואית. יהודים רבים נעשו אדישים ביחס לישראל, וכבר קמו דורות שלא זוכרים את הגלות ואת מלחמת העצמאות.
כל התנועות הגדולות שזעזעו והפעילו את העולם היהודי לפני מאה שנים חלפו מן העולם. רק ההדים שלהן נשארו אתנו. ההיסטוריה מלמדת אותנו שכל הפיתרונות והטקטיקות של העבר מתפוגגים לנוכח שינויים בנסיבות ולחצים חברתיים משתנים.
על אף שהעתיד שלנו תמיד מכיל מרכיב של חוסר ודאות, אנחנו יכולים להיות בטוחים שהחברה היהודית תצטרך למצוא תשובות חדשות לבעיות החדשות ושתהליך בניית האומה במיוחד, כאן, בישראל, יצריך כל הזמן חשיבה חדשנית ויישום נבון כדי שנוכל להצליח, אך ההצלחה בוא תבוא!
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
