Printer Friendly
חנוכה
ימי החנוכה, בדיונים ההלכתיים עליהם וביישומים שלהם, מייצגים את שני המרכיבים החיוניים לחיים היהודיים: מציאות ופוטנציאל. כולנו מכירים את הדעות השונות של בית שמאי ובית הלל בעניין מספר הנרות שצריך להדליק בכל ערב במהלך שמונת ימי החנוכה. לפי בית שמאי, ביום הראשון של חנוכה מדליקים את כל שמונה הנרות, ואילו לפי בית הלל, צריך להדליק רק נר אחד ביום הראשון. בית שמאי סבורים שמספר הנרות צריך להתמעט מיום ליום, עד שביום האחרון של חנוכה נדליק רק נר אחד. ובית הלל, לעומתם, אומרים שצריך להגדיל את מספר הנרות שאנחנו מדליקים בכל יום עד שנגיע ביום השמיני של חנוכה לשמונה נרות דולקים.
יש אמנם פירושים רבים בתלמוד ובמפרשים שעוסקים בסיבות לדעות השונות האלה, אך ההסבר שתמיד נראה לי הכי רלוונטי הוא שבית שמאי תמיד עוסקים בכוח, בפוטנציאל, ואילו בית הלל עוסקים במציאות, במה שקיים בפועל. כך בלילה הראשון של חנוכה יש פוטנציאל לשמונה ימים של חנוכה שעתידים לבוא, ולכן בית שמאי אומרים שיש להדליק את כל שמונה הנרות. אך בית הלל מתייחסים למציאות, ומאחר שהמצב הקיים בפועל שהוא שרק יום אחד של חנוכה הגיע, יש להדליק בערב הראשון רק נר אחד. שתי ההשקפות השונות האלה קובעות, כמובן, גם את מספר הנרות שיש להדליק בכל הימים הבאים של חנוכה.
מטרתו של התהליך ההלכתי היא להגיע לפסיקה מעשית שתקבע איזו משתי הדעות הסותרות תהפוך להלכה, למה שיתקיים ביהדות הנורמטיבית. ההלכה מלמדת אותנו שאנחנו הולכים לפי דעת בית הלל בקיום מצוות הדלקת נרות חנוכה. עם זאת, גם מהדעה של בית שמאי אין להתעלם ואסור לבטל אותה לחלוטין. התלמוד אומר לנו שגם הדעות של בית שמאי וגם הדעות של בית הלל הן "דברי אלקים חיים". בני האדם יכולים, למעשה, ללכת רק לפי דעה אחת, ונקבע שהלכה כבית הלל, וכך נוהגת המסורת והחברה היהודית.
אנחנו מצווים שלא לשכוח את ערך היסוד שמייצגת דעת בית שמאי. חברה שחיה רק בהווה ומתעסקת אך ורק במציאות שבה היא חיה, תאבד, בסופו של דבר, את רוחה, ואת הדחף וההתלהבות שלה. נדיר שמעשיות מולידה חידושים והמצאות. היצירתיות נובעת מאינטואיציה, מראיית הפוטנציאל, ואם תרצו, מחלומות ואידיאלים שטרם הוגשמו.
פעמים רבות, בתחום החינוך, הכישלון של בית ספר או מורה, ולכן גם של התלמיד, נובע מכך שהם רואים את התלמיד רק במצבו הנוכחי במציאות ומתעלמים מהפוטנציאל הגדול הגלום בילד. עת כיהנתי בראשות ישיבה במונסי, ניו-יורק, הזהיר אותי החכם הגדול הגאון הרב יעקב קמינצקי זצ"ל לנהוג באורך-רוח בתלמידים שובבים. הוא אמר לי שאסור לסלק אותם מבית הספר חיש מהר, מפני שלא פעם דווקא לתלמידים שובבים יש פוטנציאל גדול שמתממש בהמשך החיים ומביא תועלת גדולה.
ימי החנוכה מייצגים שילוב של שני הערכים החיוניים האלה בחיים הפרטיים והלאומיים של העם היהודי. הניצחון הצבאי של החשמונאים על היוונים-הסורים עובדי האלילים היה עניין חיוני, מעשי ומציאותי. הוא השיב ליהודים את הריבונות היהודית על ארץ-ישראל, ובזכותו השלטון היהודי בה נמשך יותר ממאה שנים, עד בואם של פומפיי והרומאים לארץ. לכן יש לציין בחנוכה את הניצחון הצבאי והמעשי הזה.
חנוכה מייצג גם את גאולת בית המקדש ואת המשך עבודת הקודש שבו. קדושה והישגים רוחניים יש למדוד תמיד לא רק במונחים של ההווה אלא גם בפוטנציאל הבלתי מוגבל שלהם גם לדורות הבאים. נרות חנוכה שהודלקו לפני כמעט 2,200 עדיין דולקים בחנוכיות בבתינו ובארצנו היום. נס פך השמן הקטן שהספיק לשמונה ימים הוא סמל לפוטנציאל הבלתי מוסבר של העם היהודי וליכולתו להתקיים ולשגשג גם בלילה האפל של הגלות האיומה.
לפיכך בחנוכה אנחנו מצווים להיות מעשיים ומציאותיים בהתנהגות ובמעשים שלנו, אך חנוכה גם מלמד אותנו לראות מעבר לרגע ולהבחין בפוטנציאל הגדול שטמון בעם היהודי ובחברה היהודית ולשאוף להוציא אותו מן הכוח אל הפועל. אל לנו להרשות למציאות של הבעיות והקשיים שעומדים בפנינו להאפיל על פוטנציאל הכישורים והקדושה שנמצא בתוכנו.
שבת שלום וחנוכה שמח,
הרב דוב בערל וויין
