Printer Friendly
פעולה, טקטיקה ואסטרטגיה
לכל הצלחה, רוחנית או גשמית נחוצה מידה של בהירות: מה היא המטרה שהאדם או הארגון מבקש להשיג? מה היא התכלית האולטימטיבית מבחינה אישית או ארגונית? האם שימור עצמי הוא היעד האמיתי של ארגונים יהודיים רבים?
את יצירתו בת האלמוות "מסילת ישרים" פותח רבי משה חיים לוצאטו בשאלות האלה בדיוק: מה תכלית חיינו? מה אנחנו אמורים להשיג בימי חיינו? ברגע שאנחנו יודעים מה המטרה שלנו, אפשר להתחיל לדון בשאלה איך להשיג אותה. זה מביא אותנו לתחום האסטרטגיה - הדרך להגיע מכאן לשם. ברגע שהאסטרטגיה הכללית נקבעת, צריך להמשיך ולבחור טקטיקה שתיישם את האסטרטגיה שבחרנו. כדי להתאים את האסטרטגיה והטקטיקה לתורה ולאמות המידה המוסריות שלנו, יש צורך בכללי פעולה והתנהגות הולמים.
שלושת המרכיבים האלה בדרך להשגת המטרה הם שלושה תחומים שונים של מחשבה והתנהגות שאין לבלבל ביניהם. אין גם צורך שכל אחד מהם יקבל אותו משקל ואותה מידה של סמכות. הטקטיקה היא מבחן של מעשיות - מה עובד ומה לא. אסטרטגיה היא בעצם שילוב של תבונה עם אינטואיציה. את דרכי הפעולה צריך להגביל בהתאם לערכי תורה ולכללי המסורת, שהם בלתי מתפשרים. אם נרומם את הטקטיקה לאמות המידה הקשיחות הדרושות בכללי הפעולה, נגזור אבדון על כל סיכוי להצלחה, מפני שכל מרכיבי המעשיות יסולקו ויושלכו לטובת סמכות גבוהה יותר, על אף שזו לא הוכחה ולא השמיעה את קולה. ואז ייווצרו אידיאולוגים ופאנאטיים שהסיסמה שלהם היא "אל תבלבלו אותי עם העובדות. דעתי כבר נחושה."
העולם היהודי הדתי והעולם היהודי החילוני עדיין מנהלים ביניהם קרבות אינטלקטואליים ומהותיים בעזרת טקטיקות שבהן נעשה שימוש - כושל ומפלג - במאה ה-19. איכשהו הטקטיקות האלה - שכוללות דמוניזציה הדדית, חרמות, הפרדה, רעיונות קיצוניים, שימוש בשיטות מרחיקות לכת, בורות מכוונת בכל הנוגע לעולמו של הצד "האחר" - כולן הוכחו כבלתי יעילות בטווח הרחוק. הרפורמה והחילוניות לא נעלמו מהעולם היהודי למרות התחזיות הבוטחות של מתנגדיהן שהן יעברו מן העולם במהרה. ומצד שני, המגזר הדתי בעם היהודי התחזק בעשורים האחרונים למרות כל המאמצים של הממשלה, בעזרת תקציבים, ושל התקשורת, בעזרת לחצים חברתיים, לחסל את ה"היהודי הישן". סביב שנות הקמת המדינה אמר בן-גוריון שכבר אין שום סיבה להילחם בגלוי בדתיים במדינה החדשה מפני "שדי לחכות דור אחד והם ייעלמו מעצמם". גם התחזית הזאת התבדתה ובגדול.
עם זאת, נדמה שהטקטיקה במאבק התרבותי הזה אינה משתנה לעולם. את מה שלא עלה יפה בידי האורתודוכסיה במאה ה-19 מחקה בלהט האורתודוכסיה של תשע"ב. העולם הדתי הקריב, ובצדק, מטרות ואולי אפילו אסטרטגיות. הטעות שלו טמונה בקידוש הטקטיקה גם לנוכח ראיות אמפיריות שהטקטיקה הזאת כושלת. נציגיה אומרים לי רק שרב וחכם גדול השתמש בה בשנת ת"ר, ולכן לא נוכל לסטות מדרכו. תשובתי היא שאינני יודע מה היה אותו רב אומר ועושה אילו היה חי בתשע"ב והיה יודע מה קרה לעם היהודי ב-170 השנים שחלפו מאז.
התורה נצחית, אך טקטיקה ששימשה פעם להגנתה ולהפצתה איננה נצחית.
מה שמביא אותי לכללי הפעולה. בתחומים רבים בחיים היהודיים, שאלות של כללי פעולה הועלו איכשהו למעמד של הלכה ואפילו של עיקר באמונה היהודית. בסוגיות מסוימות, אנשים שלא מסכימים, ואולי בצדק, עם השקפות מסוימות אפילו מואשמים בכפירה ובשגיאה תיאולוגית. כללי הפעולה הנכונים, לדעתי, הם להילחם פחות, להתעלם יותר ולהתאזר בסבלנות, באומץ ובסובלנות כשאנחנו מתמודדים עם אנשים ועם בעיות בעולם היהודי. לא כל סוגיה מצריכה פשקוויל ארסי שנתלה נגד הטועים. פעמים רבות התעלמות מפרובוקציה היא המדיניות הקדושה והראויה ביותר. אני מאמין שזאת גם המדיניות הנבונה והמצליחה ביותר. נדיר שרדיפת פרסום, התנגחות בתקשורת ויציאה בהצהרות בלי מחשבה מתגלות כשיטת פעולה בריאה, ובוודאי אינן מתאימות לערכי התורה ול"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". הניסיון מוכיח שאפשר להשיג יותר בדרכי נועם. מדיניות של איפוק ציבורי תסייע להאיר את התורה ואת ערכיה באור הולם יותר לכל היהודים.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
