Printer Friendly
יום הכיפורים
"היום האחד" בשנה הגיע. ביום הכיפורים יש משהו מרתק לכל הנוגעים בדבר. מושג הסליחה, התפיסה שיש מחילה על חטאים, שיש דרך חזרה ממילים שנאמרו, ומעשים יכולים איכשהו להתבטל היא רעיון רדיקלי ביותר. אחרי הכול, בעולם האמיתי של חיי החולין, אנחנו ממשיכים לזכור כל פגיעה וכל עלבון גם עשרות שנים אחרי שהוטחו בנו. ייתכן שאנחנו מסוגלים להמשיך הלאה אחרי חוויות כאלה, אבל איננו שוכחים אותן. יום הכיפורים, לעומת זאת, יוצר מצב שבו החוויות האלה נמחקות מבחינה רוחנית. הוא מאפשר לנו לפתוח דף חדש, נקי מחטאי העבר ומכישלונותיו. הרעיון הזה הופך את יום הכיפורים למתנה הגדולה ביותר שיכולנו לקבל משמים בעודנו בחיים. הרעיון של מחילה והתחלה חדשה הוא גם אחת המתנות הגדולות ביותר, מבין מתנות רבות, שהעניקה היהדות לאנושות. אבל אין כמעט מתנות בחיים שלא מגיעות עם מחויבות ואחריות.
אך כדי לזכות במחילה ביום הכיפורים אדם נדרש להרהר במעשיו, להתחייב להיות טוב יותר להבא ולא לחזור על משגי העבר. ברשימת החטאים שאנחנו אומרים בתפילות יום הכיפורים, יש דגש על הדיבור, על הרגליים שנשאו אותנו למעשה החטא ועל הידיים שהן לרוב המבצעות של החטא עצמו. הרשימה הזאת של איברי הגוף איננה מקרית או מטפורית. היא מתארת לנו את התחומים בחיים שבהם נדרשת מאתנו תשומת לב גדולה ונתבע מאתנו שיפור מתמיד, ולכן אלה גם תחומים שראויים להקדיש להם מעט לימוד והבנה.
חיים ומוות ביד לשון. הרבה פעמים קשה לנו מאוד להיזהר בדברים שאנו אומרים לאנשים, ולא פעם על אנשים אחרים. לעתים קרובות באמת נדמה לנו שאין מחיר לדיבור, ועם זאת, דיבור יכול לגרום נזק כבד מאוד. חז"ל אמרו שיש שלושה נפגעים מלשון הרע: המדבר, השומע והאדם שעליו הדברים נאמרים. לשון הרע היא רוצח סדרתי במובן זה. כולנו נכשלים בלשוננו מדי פעם, ורוב הזמן בלי כוונה רעה, ולמרות זאת, יש לדברים שנאמרים השלכות. כאדם שעוסק בהוראה ובדיבור כל הזמן, אני מודע מאוד לקלות שבה אפשר לומר אמירות שאינן מדויקות בתכלית הדיוק ופעמים רבות גם לא מצטיינות בתבונה רבה. אני באמת מתחרט על דברים כאלה שנאמרו שלא במקומם. זה סיכון מקצועי במקרה שלי, אבל זה גם סיכון לכל אדם.
זהירות בדיבור היא מחויבות שצריכה להיות בראש רשימת הדברים שאנחנו מתחייבים לעצמנו ביום הכיפורים שנשפר בעתיד. במובנים רבים, זאת המחויבות שיהיה הכי קשה לעמוד בה. אנחנו מורגלים בדיבור מינקות, ולכן אנחנו מדברים מתוך הרגל. ראיתי פעם שלט שנכתב עליו "אל תפתח את הפה אלא אם כן המוח הופעל". דברים נכוחים מאלה לא שמעתי.
הרגליים שלנו נעות במהירות כשאנחנו נלהבים לקראת היעד שלנו. דוד המלך אמר על עצמו שרגליו באופן אוטומטי כמעט מובילות אותו לבית התפילה ולבית המדרש. רגלינו נושאות אותנו למקום שבו אנחנו רוצים להיות באמת. לכן הן קנה המידה האמיתי ליעדים ולשאיפות שלנו. הן מגלות מה חשוב לנו בחיים, מה אנחנו באמת מעריכים ולמה אנחנו מעניקים עדיפות. הרגליים שלנו והמקום שאליו הן נושאות אותנו לא מאפשרים לנו לרמות את עצמו בדברי צדקנות שאנחנו משמיעים לעתים. לפעמים אנחנו הולכים למקומות שאנחנו לא צריכים להיות בהם ומשתתפים בפעילויות שלא ראוי שנשתתף בהן. הרגליים שלנו הביאו אותנו לשם וכך גילו לנו את הכוונה האמיתית שלנו וחשפו בפנינו חולשה שהעדפנו להתכחש לקיומה. הצעדים שלנו צריכים להיות זהירים מאוד ומדודים מאוד!
יום הכיפורים מלמד אותנו גם לשמור על ידינו מלעשות רע. מתוך חיפזון ותסכול אנחנו מכים באנשים שנדמה לנו שפגעו בנו או העליבו אותנו. האויבים הגדולים של משה ואבות הטיפוס של הרשעים בתורה, דתן ואבירם, מוצגים בתורה כשני אנשים שמכים זה את זה. לדאבון הלב, אנחנו חיים באווירה של אלימות בחיי היומיום, מחצר בית הספר ועד מגרש החנייה וכלה באלימות במשפחה. ביסודו של דבר, יום הכיפורים מלמד אותנו לשמור על שתיקה חוץ ממקרה שבו יש צורך בדיבור, לצעוד לאט ובכיוון הנכון ולשמור את הידיים שלנו לעצמנו בכל נסיבות החיים כמעט.
גמר חתימה טובה ושנה טובה,
הרב דוב בערל וויין
