Printer Friendly
קול שופר
קול השופר, כפי שהוא נשמע בראש השנה, בא בשלושה סוגים של צלילים, תקיעה, שברים תרועה. ההלכה קובעת איזה צליל צריך להשמיע, מתי ואיך, אם כי בעניין שברים יש מנהגים שונים בשאלה כיצד שלוש היבבות הקצרות של השופר צריכות להישמע. אבל הצלילים הבסיסיים - התקיעה, שהיא צליל רציף וממושך, השברים, שהם שלוש יבבות קצרות, והתרועה, שהיא צליל הסטקטו של תשע יללות מהירות - מקובלים בכל העולם היהודי כקולות הנכונים של השופר.
ברבות השנים נכתב הרבה על החשיבות של קולות השופר. ההלכה מגדירה מה הקולות האלה צריכים להיות ואיך הם צריכים להישמע, אך המחשבה היהודית התרחבה מעבר לדרישות ההלכתיות והעניקה לקולות השופר משמעות ועומק בעזרת מטפורות והדרכה. בדרך זו, כל צליל שיוצא מקרן השופר מלמד אותנו עוד לקח על החיים ועל ההתנהגות שלנו. עלינו להבין תמיד שבכל מצווה של התורה יש פנים רבות, ונעשה לעצמנו ולאמונתנו שירות דוב אם נסתכל על התורה בצורה תמימה ופשטנית. יהודי שיש לו ידע הוא תמיד אדם מתוחכם שמסוגל לראות דברים מתחת לפני השטח של המציאות ובין השורות של המילים ולהעריך את המורכבות את החוכמה האינסופית שיש בתורת האל. לעולם אסור לנו להניח שאנחנו מבינים את התורה במלואה, אך אסור לנו גם לפטור את עצמנו מהחובה לחתור אל משמעויותיה בכל דרך אפשרית.
התקיעה, אותו קול שופר רציף וממושך, מסמלת את השלווה שנחוצה כל כך לקיום חיים יצרניים וחיי משפחה. היא גם מסמלת את המשמעת העצמית וההתמדה. אלה הדברים שבונים משפחה יהודית מוצלחת ומאושרת. ילדים שגדלים בבית ששוררים בו שקט ושלווה, שיש בו משמעת ועקביות, הופכים ליהודים גאים ובעלי תחושת ערך עצמי. נוכחות השבת בחיי היומיום שלנו מכניסה לביתנו את תכונה השלווה הנפלאה. השבת היא בעצם תקיעה אחת ארוכה שנמשכת 25 שעות. זה גם מסביר אולי מדוע בשבת לא תוקעים בשופר. השבת עצמה, כביכול, היא השופר, ובוודאי קול התקיעה במצוות השופר. השלווה והעקביות שיש בשבת קובעים את הטון לכל ימות השבוע ובאמצעותם גם לכל חיינו.
לא בכדי ההלכה היהודית רואה בשמירת השבת את המאפיין המזהה הבסיסי של יחס היהודי לקיום המצוות ולמסורת היהודית. ההלכה קובעת שיש להקדים תקיעה לפני קול שופר אחר ולהשמיע אחריו עוד תקיעה. התקיעה, שמסמלת את השלווה והעקביות בחיי האדם, היא מה שמחזיקה את החיים היהודיים בשני קצותיהם. היא באה בהתחלה ובסוף. בלעדיה אין כמעט משמעות לשאר קולות השופר.
השברים מסמלים את התקופות הקשות, את היבבות שיוצאות מאתנו כאשר אנחנו נתקלים בכישלון, באסון, בבעיות בלתי פתירות, לכאורה. היבבה שעולה מנהמת לבו של האדם היא קול שנשמע בשמים. ייתכן שההלכה מתירה מנהגים שונים בעניין קול השברים מפני שאין שני בני אדם שמייבבים באופן דומה. כל דמעה בחיים היא מיוחדת לאדם שמוריד אותה. חז"ל אומרים שהדמעות שלנו נשמרות בשמים, כביכול ונספרות על ידי הקב"ה.
העם היהודי הזיל ים של דמעות בהיסטוריה הארוכה שלו, אך הדמעות האלה נקרשו והפכו לאבן יסוד לחיינו כיחידים ולקיומנו כאומה. אי אפשר לעבור את החיים האלה בלי שברים, אבל על קולות היבבה האלה אפשר לבנות לכולנו עתיד טוב יותר.
התרועה היא קריאה לפעול, להשיג הישגים, להפעיל תושייה ולעבוד בחריצות. היא אומרת שאין מקום לפאסיביות אם רוצים להגשים את השליחות היהודית. הצלילים המרוסקים הקצרים מזכירים לנו שלעתים ההתקדמות איטית, שהיא באה צעד אחר צעד.
במסכת אבות נאמר "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה". לא מצפים מאתנו להשלים את כל המלאכה, כולה אבל אין לנו פטור מלפעול למען המטרה, לעבוד כדי לקדם את הטוב והקדוש. גאולה ותיקון עצמי הם תהליך, לא אירוע פתאומי או התגלות נסית. אנחנו משמיעים את קול השברים והתרועה בזה אחר זה בחלק מטקס התקיעה בשופר כדי להראות שגם אחרי צרות ואפילו אסונות יש צורך להתאושש ולהתחיל לעשות מעשה.
בדרך זו קול השופר מורה לנו את הדרך לשנה של שלווה, משמעת עצמית ופעילות, שנה שתתמלא בקולות של שמחה בלבד.
חג שמח, שנה טובה ושבת שלום,
הרב דוב בערל וויין
